הרבה מאוד זמן חלף מאז שזירה גיאוגרפית כלשהי העניקה לנו מנצחים ומפסידים כה ברורים, עם משמעויות כה מעמיקות, כמו זירת סוריה. לא רק מפסידים אסטרטגיים, בהכללות גורפות, אלא מפסידים אינדיבידואליים: מנהיגים שהשקיעו הון פוליטי יוצא דופן בסוריה, וקרנם עלתה פלאים בשבוע שעבר, או עולמם חרב עליהם.
● פרשנות | נתניהו והדרך לדמשק: מה הוא רצה ולאן הגיע
צריך לפשפש בנבכי ההיסטוריה כדי למצוא סכסוך אזורי, שנגע כל כך לשאר העולם. אולי אפגניסטן בעיצומו של "המשחק הגדול" על שליטה במזרח התיכון ובמרכז אסיה במחצית השנייה של המאה ה־19; אולי מלחמת האזרחים של ספרד, ערב מלחמת העולם השנייה.
גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית ורוסיה הסובייטית לחמו זו בזו באמצעות שלוחים, ולפעמים גם במישרים. מטוסי היטלר ומוסוליני לימדו את העולם הנדהם פרק ראשון בחורבן מן האוויר. חוץ מזה היו שם גם הרבה מתנדבים, אותנטיים ומדומים.
ניצחון הימין הטוטליטרי במלחמה ההיא שיגר אזהרה איומה לשאר העולם. אפשר שהעולם היה נראה אחרת אילו הדמוקרטיות המערביות היו מחליטות לבלום את היטלר בשערי מדריד וברצלונה; או אילו חיל אוויר כלשהו היה מתערב כדי לסלק את ליגיון הקונדור הנאצי מן המרחב האווירי של ספרד.
כמובן, אינה דומה סוריה לספרד, לפחות במובן הזה שבסוריה לא עמדה לדיקטטורה המקומית תמיכת הדיקטטורים האחים והמיטיבים.
"שלום טורקי" וגבולות עות'מניים
קצת משונה שהארץ אשר אפשרה את המהפכה, הלוא היא ישראל, היא היחידה שלא מוזמנת להשתתף בשום פורום על עתיד סוריה. אבל זה מנהג העולם. מותר להניח שאפילו רג'פ טאיפ ארדואן יודע למי תודה ולמי ברכה, גם כאשר שביעות הרצון העצמית זולגת מכל נקבוביותיו. בעיני עצמו, בעיני רוב עמו (גם אם לא רוב גדול), בעיני הרבה משכניו, הוא הוא המנצח הגדול.
זה היה שבוע מיוחד במינו בחייו של שליט טורקיה. בו בשבוע הוא גם השכין שלום בקרן המזרחית של אפריקה בין שתי אויבות מרות, אתיופיה וסומליה. אילו ידע לטינית אולי היה אפילו מתפאר בהצלחתו לכונן Pax Turcica, "שלום טורקי", בכל רחבי המזרח התיכון המורחב, מהרי הקווקז עד מדבר אוגדן.
בהפגנה יוצאת דופן של אופוריה הוא אפילו העלה באוב את רוחה של האימפריה העות'מנית. אלמלא מלחמת העולם הראשונה, הוא אמר, "גדולה מאוד הסבירות שערים כמו חלב, אידליב, חמה, דמשק ורקה היו חבלי ארץ שלנו, ממש כמו גזיאנטפ, האטיי ואורפה". והוא זה המאשים מפעם לפעם את הציונים, שהמפות שלהם כוללות חלקים מטורקיה.
סוריה המודרנית, או בעצם מפת המזרח התיכון כולו, היא לצנינים בעיניו. הוא כנראה יודע, שלא יוכל לשנות את המפה מעיקרה אלא באמצעות מלחמה כוללת. אבל הוא חושב שיוכל להפוך חלק של המזרח התיכון לפרוטקטורט טורקי. הוא כבר עושה כן באזורים הכורדיים של מזרח סוריה, ועוד ידו נטויה.
נפילת סוריה הפכה את איראן ל"עוד ארץ אחת"
באיראן התנהל בימים האחרונים רב־שיח פומבי נוקב על חוכמת מדיניותה בסוריה; כה נוקב, עד שהמנהיג העליון לא יכול עוד לשאת אותו, והמשטרה הונחתה לנקוט צעדים נגד המבקרים. אחד מקולות הביקורת שייך לאברהים מונטאגי, פרופסור באוניברסיטת טהרן, אנטי־מערבי ואנטישמי למהדרין בימים כתיקונם. בשבוע שעבר הוא אמר (לפי ה"ניו יורק טיימס"), כי נפילת סוריה הורידה את איראן ממעמד של מעצמה אזורית למעמד של "עוד ארץ אחת".
זה בדיוק מה שאפשר להגיד גם על רוסיה, ובייחוד על פוטין. הנה מה שכותב אלכסנדר באונוב, חוקר במרכז קארנגי ללימודי רוסיה בברלין: "ההישג הצבאי־מדיני הגדול ביותר של השנים האחרונות אבד. רוסיה איבדה את סיפור ההצלחה היחיד שלה, זה של כניסה כוחנית ל'חוץ לארץ הרחוק' (איפיון רוסי פוסט־סובייטי, י"ק). היא חוזרת להיות ארץ הנאבקת על מקומה בסביבתה המיידית, הרחק ממרכז העולם, בסביבת גבולותיה הקודמים".
Moscow spent 8 years building influence in Syria.
It took just 72 hours to lose it all.
🧵Here’re 3 crucial lessons that reveal Putin's strategic collapse (1/15) pic.twitter.com/JrJcdH1Edl
– Mikhail Khodorkovsky (@khodorkovsky_en) December 13, 2024
ולדימיר פוטין ודובריו רשאים להעמיד פנים ככל העולה על רוחם שסוריה אינה מייצגת כישלון עצום ממדים של מדיניותם. קשה לחשוב על כישלון גדול מזה מאז התמוטטה ברית המועצות, לפני 33 שנה. במובן מסוים קשה להיזכר באבדן כה מלא ופתאומי של גרורה רוסית. מאז ומעולם. מדברת בעדה התמונה המדהימה של פעילי האופוזיציה הסורית פולשים אל שגרירות רוסיה הנטושה בדמשק, ומניפים עליה את דגל סוריה החופשית.
סרגיי לברוב, שר החוץ הנצחי של פוטין, התחכם בוועידה בינלאומית בקטאר בשבוע שעבר. הוא בכלל חושב שסוריה מאשרת את המגמה של קריסת המערב. "העולם החופשי" מוסיף לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי המערב, הוא אמר. קצת קשה להאמין, אבל הוא כולל בהגדרת "העולם החופשי" את סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה. "הקרב בין שני העולמות, שאחד מהם שוקע והשני זורח, לא יכול להתנהל בלי התנגשויות", הכריז לברוב. בינתיים, חיל המצב הרוסי בסוריה היה עסוק בהעמסת ציוד על מטוסי תובלה אנטונוב בבסיס חמיימים.
איזה מזרח באמת מעניין את טראמפ?
פוטנציאלית, הסתלקות רוסיה ואיראן פותחת דלתות בפני ארה"ב, שהיו נעולות במשך עשרות שנים, אולי מאז ומעולם. אבל דונלד טראמפ לא מעוניין. ברשת X הכריז ש"סוריה בבלאגן" (mess), ו"היא לא עסקנו".
ההגדרה הזו כשלעצמה אינה מתיישבת עם דעתו התקיפה על איראן. מנוי וגמור אתו, הוא אומר, להעמיד את איראן במקומה, לסכל את התפשטותה, למנוע אותה מלהשלים את פיתוח הנשק הגרעיני. דיווחים של הימים האחרונים מייחסים ליועציו הקרובים את הדיבורים על התקפת מנע אמריקאית נגד מרכזי הגרעין של איראן. מה שחסר כאן זה הסבר מעמיק. מדוע בעצם "סוריה היא לא עסקנו", אבל איראן דווקא כן.
אפשר להניח – וזו כמובן רק הנחה – שהוא דוחף את האיראנים לעשות אתו "עסקה". זה תמיד מה שהוא מחפש ביחסי החוץ של ארה"ב. תהליך העסקה מתחיל במחוות אגרסיביות, כדי להזכיר לבני השיח מה הם עלולים להפסיד בהיעדר עסקה. אבל אז בא המשא ומתן.
נראה בעליל שלא סוריה, אף לא המזרח התיכון, עומדים בראש מעייני מדיניות החוץ של טראמפ. בשבוע שעבר הוא הזמין את רודן סין, שי ג'ינפינג, למעמד השבעתו בוושינגטון בינואר. נראה ששי יוותר על העונג.
בארה"ב, בניגוד להרבה ארצות אחרות, זרים לא מוזמנים בדרך כלל להשתתף במעמד השבעת הנשיא, יהיה אשר יהיה. אבל טראמפ הוא שונא מסורת ידוע. בשבילו זו הזדמנות להודיע שדיקטטורים לא מפריעים לו כל זמן שהוא יכול לעשות איתם עסקים, ושמזרח אסיה חשובה בעיניו יותר מכל מזרח אחר, בין אם זה מזרח תיכון או מזרח אירופה.
ואת השאר צא ולמד, או לפחות צא ונחש.
