"הייתי בת 21 כשהתחתנתי, בשביל להביא ילדים. הייתי אישה שנייה. לאישה הראשונה לא היו ילדים. פגשתי אותו דרך קרובים, דרך שידוך", מספרת א', תושבת כפר לא מוכר בנגב. "במקור אני מעזה. התחתנתי ב-1998 ונכנסתי לישראל ברישיון. היום אני כבר לא רשומה כתושבת עזה.
"אחר–כך הוא התגרש מאישתו הראשונה. מאז אני נחשבת אישה ראשונה. כשהתחתנתי לא ידעתי מה החוק הישראלי. אם הייתי יודעת לא הייתי מתחתנת. היום אני יכולה לקבל דמי מזונות ותושבות בעזרת הליך איחוד משפחות.
"שום דבר לא השתנה, הקשיים הם אותם קשיים", היא מודה.
המלחמה החמירה את הנתק של א' ממשפחתה. היא מספרת כי גם לפני 7 באוקטובר היא לא יכלה לבקר את קרוביה. "אני לא יכולה לבקר את ההורים או לצאת לחו"ל כי אין לי תעודות", היא אומרת.
האם את זכאית לשירותי בריאות?
"בעלי משלם מדי שלושה חודשים כמעט 1,000 שקלים ביטוח. זה מאפשר לי שירותי בריאות, אבל מחלקת הרווחה לא נותנת לי מענה. יש כאן נשים שאינן זכאיות לשירותי בריאות, כי אין להן ביטוח.
"יש לי בבית מכונת תפירה. מדי פעם אני עושה עבודות תפירה בשביל 10-20 שקלים, מקסימום 50 שקלים. אני לא יכולה לעבוד בחוץ עם תלוש שכר, אין לי תעודות. בעלי נכה ולא יכול לעבוד. אנחנו חיים מקצבת הנכות שלו – 6,000 שקלים בחודש".
ל-א' תאומים בני 14. "הם מבקשים טלפון, ספרים, אני לא יודעת מאיפה אביא להם. אני אומרת להם שאין לנו מספיק כסף. זה מאוד מאתגר, תאומים בני 14. זה קשה לספק את הצרכים של הילדים. אני קונה ספרי לימוד רק לאחד, ושניהם משתמשים. זה משפיע עליהם נפשית".
א' מספרת, כי הקשיים הכלכליים מפרקים את הרשת החברתית. "כל אחד שקוע בחייו, וחי לעצמו. אין לי אף אחד שעוזר במשפחה. אני נעזרת בעמותות. לפעמים אני עובדת שם ומקבלת סל מזון.
"אני מקווה שהמלחמה תסתיים. היא משפיעה על הכל, גם על בקשות אזרחות. אני מקווה לקבל אזרחות תחת איחוד משפחות, שאוכל לעבוד, לפרנס את המשפחה ולספק את צרכי הילדים, שילמדו באוניברסיטה. אני רוצה לטייל עם הילדים בכל מיני מקומות. עכשיו אני לא יכולה כי אין לי תעודה. הם שואלים, 'עד מתי נוכל לחיות כך? מה אפשר לעשות כדי לעזור לך?".
חנן אלסאנע (צילום באדיבות 'איתך-מעכי')
"עובדות בעבודות שחורות ונתונות לניצול מצד הקבלנים"
לדברי עו"ד חנאן אלסאנע מעמותת 'איתך-מעכי', יש עלייה במספר הנשים חסרות המעמד בשנים האחרונות. "במיוחד אחרי 'חוק האזרחות' מ-2010, שמונע מתן אזרחות לנשים פלסטיניות", היא אומרת. "בנגב יש אלפי נשים חסרות מעמד. אנחנו יודעים על 2,000 נשים וטיפלנו במאות".
לדבריה, התופעה נוצרה בשל מערכת הנאמנויות בחברה הבדואית. "הם נאמנים למשפט השבטי. הם מתחתנים עם מישהי מהשבט, והגבולות פחות משפיעים".
א-סאנע מסבירה, כי היעדר מעמד משפיע כמעט על כל היבט בחייהן של הנשים. "זכויות חברתיות, ביטוח לאומי ושירותי בריאות ורווחה נשללים מהן. הן לא יכולות לעבוד עם תלוש שכר. הן עובדות בעבודות שחורות ונתונות לניצול מצד הקבלנים. הן קורבנות של אלימות כלכלית ואלימות נפשית ופיזית בעיקר בתקופת המלחמה".
זכויותיהם של הילדים אינן נפגעות בשל היעדר מעמד של האם, "אך קצבת ביטוח לאומי לא תועבר לאם אלא לאפוטרופוס", מדגימה א-סאנע. "המעמד שלה משפיע על החברה. זה משפיע על הילדים, על הבית, על העתיד. מרביתן נמצאות במעגלי אלימות בתוך המשפחה, עוני, חוסר ביטחון תזונתי. אי אפשר לפתוח תיק ברווחה ברשות המקומית".
א-סאנע מציינת, כי בעיריית רהט הקימו מחלקה מיוחדת במטרה לסייע לנשים חסרות מעמד, אך ברוב הרשויות אין מודל מובנה לטיפול בנשים אלה. "ברהט מסייעים להן במיצוי זכויות, ביטחון תזונתי וליווי נפשי. רוב הנשים הן ללא כתובת מוכרת (בשל המגורים בכפרים לא מוכרים – י.ש.)".
"האישה השנייה בנישואים פוליגמיים היא הקורבן"
בהגשת בקשה לתושבות מכוח חוק האזרחות נדרשות הנשים להציג תעודת נישואין רשמית. לדברי א-סאנע, חלק גדול מהנשים חסרות המעמד בישראל נמצאות בנישואין פוליגמיים, שאינם מוכרים בארץ. לפיכך, הן לא יכולות להגיש בקשת תושבות, אלא דרך הוועדה הבינמשרדית למעמד אזרחי מטעמים הומניטריים (הוועדה ההומניטרית – י.ש.)".
עו"ד רעות שאער מהאגודה לזכויות האזרח, מבהירה כי הנהלים של הוועדה ההומניטרית לא השתנו. "על פי הוראת שעה מ-2006, צריך מזמין ישראלי – הורה, ילד או בן זוג – שהוא אזרח או תושב קבע. הבעיה שרובן לא יודעות זאת. אבל זה לא מספיק, צריך נימוק רפואי, או נסיבות סוציאליות, כמו אלימות". לדבריה, חסם עיקרי הוא הבירוקרטיה. "הבקשות לא מטופלות. זמני המענה נעים משנה-שנה וחצי עד שלוש שנים. לפעמים אנו נדרשים לצו בית משפט, אבל אז הבקשה מסומנת כבקשה שטופלה, וצריך להתחיל מחדש.
"הוראת שעה מ-2022 דרשה הקמת ועדה לנשים נפגעות אלימות, שתיתן מענה תוך שלושה חודשים. הדבר לא קרה. האכיפה הוחמרה. ההנחיה למשטרה היא אפס סובלנות. בעבר היו מקרים שהעלימו עין כשראו שהאישה לא מהווה איום ביטחוני. היום מיד עם עבירה ראשונה, הן נשלחות למאסר ואז גירוש".
א-סאנע: "הרבה נשים חסרות מעמד הן מירדן, מצרים, עזה והגדה. הוועדה ההומניטרית מקבלת רק 50 פניות בשנה. ישנם חסמים משפטיים, פוליטיים ותרבותיים לקבלת מעמד".
לדבריה, החסם הראשון הוא חוסר מודעות. "מרבית הנשים לא יודעות על אישור תושב". חסם נוסף הוא המסמכים הנדרשים. "צריך להגיש בקשה דרך הבעל. היעדר מסמך נישואין רשמי מוכר מקשה על קבלת מעמד רשמי פה. אישה במעגל פוליגמיה תלויה בבעל. הוא יכול להגיש רק לאישה ראשונה. הקורבן הוא האישה השנייה.
"בגלל שאין פתרון משפטי, יש עורכי דין שמנצלים את הנשים וגובים סכומים גבוהים ובסוף אין פתרון משפטי. לנשים אין דרך חוץ מפנייה לקבלת אישור שהייה זמני, שמאפשר מגורים ותעסוקה. זה אישור שצריך לחדש כל שנה. הוצאת אישור עבודה דורשת אגרה. זה מגיע לאלפי שקלים".
א-סאנע מסבירה, כי גם עם אישור שהייה, הנשים נתונות להתעמרות. "אם היא מסתכסכת עם השכנים, מאיימים עליה שידווחו למשטרה. הן בכלא בתוך החברה".
לדבריהן, הן יודעות על נשים שהמשטרה תפסה והרחיקה אותן. "הילדים נשארו בארץ והנשים היו צריכות להסדיר את מעמדן כשהן בשטחי הרשות הפלסטינית", אומרת א-סאנע, "אבל בשביל להסדיר מעמד האישה צריכה להיות פה. ארגוני חברה אזרחית הצליחו להחזיר כמה מהן דרך לחץ תקשורתי".
הפעילות ב"איתך-מעכי" נפגשו עם התופעה רק לאחרונה. "הנשים פחדו לדבר", מספרת א-סאנע, "לא הייתה התארגנות מקומית. במרכז זכויות לנשים בדואיות זה עלה מהשטח בשנה האחרונה. ביומיום אנחנו בעיקר מתעסקות במיצוי זכויות ובהטמעת חשיבה מגדרית. קיבלנו הרבה פניות להגנה ולטיפול רגשי.
"ככל שאנחנו יוצאות לשטח אנו מבינות את גודל הבעיה ופוגשות יותר נשים שלא מדברות ומחלקות רווחה עם פניות ללא מענה. המצב מאוד קשה. נשים רבות אמרו שהן רוצות להתאבד".
