חוזרים הביתה: עם סיום הפינוי המאורגן בשבוע האחרון, יותר מ-40 יישובים במרחק עד 7 ק"מ מגבול רצועת עזה, החלו את חזרתם הביתה אחרי שפונו ב-11 החודשים האחרונים בהוראת המדינה. מי שמקבלות את רבבות הבאים בשערי היישובים הן ההנהגות. רוב חבריהן חזרו לבתיהם כבר לפני חודשים כדי להכין את הקיבוצים והמושבים ליום שאחרי. המלחמה אומנם טרם הסתיימה, אך תהליכי הקליטה והשיקום כבר בשיאם – מארגון צוותי החירום, דרך גיוס כספים בחו"ל ועד בניית תוכניות להחזרת המשפחות הצעירות.
פרי גן: "בינתיים יש פה חיילים, אבל האם זה יהיה ככה בעתיד?"
"המשימה הכי חשובה שלנו היא שכל התושבים יחזרו, ואנחנו רואים שחלקם לא חוזרים", מספרת ל'דבר' ציפי חדריאן, חברת הנהגת המושב פרי גן בחבל שלום דרומית לצוחר. לדבריה, האחריות להחזרת התושבים צריכה להיות על המדינה, ובעיקר הצבא, שכן המלחמה המתמשכת והסוגיה הביטחונית הן המעצור המרכזי.
צפי חדריאן. "המשימה הכי חשובה שלנו היא שכל התושבים יחזרו" (צילום: אלבום פרטי)
"אין שום שיטה להתגבר על הפחד מלחיות כאן", היא אומרת. "חלק מהדיבור הוא להגיד שזה היה חד-פעמי ולקוות שלא משלים את עצמנו. לנו לפחות יש בינתיים חיילים במושב ששומרים עלינו. אבל האם זה יהיה ככה בעתיד?"
בית שפרצו אליו מחבלים במושב פרי גן. "אין שום שיטה להתגבר על הפחד מלחיות כאן" (צילום: דוד טברסקי)
יד מרדכי: "חידוש ובנייה עוזרים להשכיח"
"שגרה זה חוסן, ומטרתנו היא קיום חיי שגרה", אומר עמרי פרי, מנהל הקהילה ומפקד כיתת הכוננות של קיבוץ יד מרדכי. לדבריו, שגרה היא החזרת איכות החיים, הדברים הפשוטים שגורמים לחברים לאהוב את המקום שהם חיים בו. התשתיות בקיבוץ כבר שודרגו ונבנו שכונות חדשות שכל בתיהן נרכשו לפני המלחמה. "חידוש ובנייה", הוא אומר, "עוזרים להשכיח את חוויית 7 באוקטובר".
המהלך דורש השקעה כספית גדולה, שחלקה מגיעה מתרומות וחלקה מהמדינה. "התחושה שלנו בעבודה מול המדינה היא אופטימית", אומר פרי. "השיקום של האזור ייקח שנים ואני יכול רק לקוות שלטווח הארוך אלה לא יהיו רק דיבורים". מבחינה ביטחונית, הקיבוץ קיבל רק חלק ממה שדרש. הגיע ציוד לחימה חדש, אך בעתיד יידרש עוד ממנו. גם האמצעים להגנה פיזית, כמו הגדר ונקודות השמירה של היישוב, ידרשו עבודה נוספת. הנוכחות הצבאית בקיבוץ עדיין מורגשת, במיוחד בגלל בית הספר שכבר נפתח, אך עדיין נדרש קידומם של המרחבים הביטחוניים באזור. "אלו אתגרי הביטחון שלנו היום", אומר פרי, "אף אחד לא יודע להגיד מה יקרה עוד שנתיים – אבל בתוך זה אפשר לנהל אורח חיים תקין".
פרי מספר שהחזרה הביתה יצרה המון מתחים בקהילה – בין ותיקים לצעירים, בין אלו שפונו בהרכב הקהילתי לבין אלו שהלכו לבתים פרטיים, ובין אלו שרצו לחזור כבר לפני חודשים לאלו שביקשו להישאר עוד. לצעירים קשה יותר לחזור. אלו שלא היו בפינוי הקהילתי היו רחוקים יותר מתהליכי קבלת ההחלטות והשיחות במלונות, ואלו שלא חוזרים מאתגרים את כל התהליך.
"עכשיו כשהגענו הביתה", אומר פרי, "המתחים התפוצצו". מה שנדרש לקהילה הוא תהליך שיאפשר לחברים לדבר על הדברים, לגעת בנקודות הכואבות ולראות איך כולם יוצאים מזה ביחד. "אנשים משוחחים על זה בעיקר במעגלים המשפחתיים, החבריים. בפינוי למלונות הצלחנו להביא את רמת השיחה העמוקה הזו למרחב הקהילתי. הייתה שם התגלמות של הדמוקרטיה הקיבוצית במיטבה. עכשיו האתגר הוא להביא את זה לתוך הקיבוץ".
ניר עם: מערכת החינוך בשיקום מואץ
"האתגר המיידי שלנו היה לפתוח את מערכות החינוך של הקיבוץ", מספר עפר לאופמן, יו"ר קהילת ניר עם. לשם כך, הקיבוץ עבד קשה מאוד בגיוס הצוות החינוכי למסגרות לגיל הרך, שבעבר היה מכל האזור. "אנשים מפחדים לבוא לכאן", אומר לאופמן, "ואני מבין אותם". כדי למשוך עובדים בקיבוץ שוקלים להגדיל עוד יותר את השכר המוצע – אך זה יעלה את מחירו למשפחות. אחד ההישגים של הקיבוץ הוא השמשת כל מבני החינוך, שהיו במצב עיזבון קשה לאחר הזנחה של שנה. זה קרה ביחד עם עוד עשרות מבנים ומרחבי נוי בקיבוץ, והכול בזכות חברי הקיבוץ ומתנדבים עם תקציבים שהגיעו מתקומה ומפילנתרופיה.
עבודות השיקום בניר עם (צילום: האחיות לטף)
גן הילדים. כל מבני החינוך הושמשו (צילום: האחיות לטף)
"אנחנו קהילה ששילשה את עצמה בעשור האחרון", מסביר לאופמן, "ועוד לפני המלחמה זה יצר בעיות". הצרכים והרצונות בקרב חברי הקיבוץ מגוונים. לכל שכבה סדר עדיפויות שונה – מדובר בהרבה מאוד כסף על הפרק שמעלה מתחים. האם מגדילים את ההוצאה על החינוך בגלל הקושי בגיוס כוח אדם או שמשקיעים יותר בפעילויות ובתמיכה לגיל השלישי שנדרש להשגחה צמודה יותר?" המתחים נהיים רגישים במיוחד עם הגעתם של כספי השיקום. "התפקיד שלנו בהנהגה הוא לדעת לשמור על האינטרסים של הקיבוץ כמכלול, ובמיוחד כשהם מתנגשים עם האינטרסים של חברים פרטיים בתוך הקיבוץ".
עין הבשור: "צריך שאנשים יבחרו לחזור הביתה"
יפתח גפנר, חבר הנהגת מושב עין הבשור, מסתובב זה כמה חודשים ברחבי ארה"ב במטרה לגייס כספים עבור המושב. רוב התורמים נוצרים. כל יישובי העוטף והצפון מנהלים מערך תורמות דומה, אך גפנר מחזיק בעמדה עקרונית – מה שהם יביאו זה מה שיהיה. אין אמון במדינה.
יפתח גפנר. "אנחנו פועלים מתוך התפיסה שהאחריות לשיקום מוטלת עלינו, אבל לא הכול אנחנו יכולים" (צילום: אלבום פרטי)
"אנחנו פועלים מתוך התפיסה שהאחריות לשיקום מוטלת עלינו, אבל לא הכול אנחנו יכולים", הוא אומר. "נבחרי הציבור צריכים להגיד שהם יודעים איך לקחת אחריות על הביטחון, החינוך, התחבורה. לא יכולים? שיגידו שזה גדול עליהם ויניחו את המפתחות".
האתוס העצמאי של המושב אפשר לו לחמש, להרחיב ולאמן את כיתת הכוננות שלו גם אחרי שנלקחו מהמושב הנשקים בשנים האחרונות כדי להילחם בגניבות. זו גם אחת הסיבות העיקריות שההגנה על המושב צלחה. "יצרנו ערנות ומוכנות שנצטרך להמשיך ולשכלל גם בעתיד".
אחת המטרות המרכזיות בשיקום המושב היא החזרתם, הפעלתם ובנייתם של מרחבים חדשים. "הכי גרוע לטראומה זה להישאר בבית סגור", אומר גפנר. המושב מפתח גינות ומרחבי ספורט חדשים שדורשים השקעות כלכליות ניכרות.
לדברי גפנר, המדינה לא רואה את הצרכים השונים של התושבים, והיישובים נדרשים לספק את מה שהמדינה זונחת. הוא מבקר את הניסיונות להביא אנשים חזרה לבתיהם בתמריצים כספיים במקום להתמקד בהשקעה ארוכת טווח ברווחה ובאיכות החיים. "צריך שאנשים יבחרו לחזור הביתה, אי אפשר ללחוץ או להכריח לחזור".
עמיעוז: "לא רוצה מענקים ותרומות, רוצה שקט"
באזור דרום הרצועה המלחמה מורגשת ונשמעת כל הזמן וביתר שאת, ויש לה משקל כבד על ארגון החיים במושבי האזור. במושב עמיעוז היושב בחבל צוחר במועצה אזורית אשכול עד 7 באוקטובר לא היה בכלל צוות חירום מאורגן. עם הפינוי ההנהגה הבינה שבמושב הקטן שלה יש תושבים רבים שהיא כלל לא הכירה, בין היתר משום שלא היו מארגני קהילה, תפקיד חדש שצמח לו במושבים רבים באזור בשנה האחרונה. "לא היינו מאוחדים לפני המלחמה, אבל עכשיו עם החזרה אני מרגישה שדברים השתנו", מספרת הילה ללזר, חברה בהנהגת המושב. "בפינוי ראינו את הארגון של הקיבוצים ואמרנו שגם אנחנו רוצים כזה".
המלחמה גרמה לללזר להבין שכעת זו ההזדמנות של המושב בן 200 התושבים להשקיע בכל אותם דברים שהיו חסרים – תרבות, חינוך, קהילה – במיוחד כדי למשוך צעירים. המושב כבר התחיל להקים צוותי חירום, אך ללזר דורשת מהמדינה להיות זו שמבטיחה לתושבים ביטחון. חוסר הוודאות לגבי העתיד הביטחוני הוא המכשול העיקרי לפני החזרה. "לא רוצה מענקים, לא רוצה תרומות", אומרת ללזר. "אנחנו מקבלים סדנאות ומפגשי חוסן, אבל כמה אפשר מזה? אני לא מרגישה שיש התקדמות כדי שיהיה פה שקט".
