אחרי 358 ימים של הפקרה, יותר מ־50 שבועות מהשבת השחורה ההיא, התעוררנו לעוד סיוט. אני חושבת על עופר: האם הוא שומע על המערכה בלבנון? על חיסול נסראללה? מה הוא חושב לעצמו? אני לא צריכה לנחש יותר מדי. שמעתי משני ילדיי שנחטפו ושבו, סהר וארז, ושמעתי גם מחטופות נוספות שחזרו: עופר והחטופים הנוספים מבינים שהופקרו על ידי ראש הממשלה.
שמעתי אותו מצהיר באו"ם מול מושבים ריקים שהשבת החטופים היא מטרה קדושה – ובו־בזמן הוא אישר פעולת חיסול דרמטית שאין לדעת לאן תוביל.
נסראללה הוא אחד הארכי־מחבלים עם הכי הרבה דם על הידיים. אין שאלה בכלל, העולם יותר טוב בלעדיו – אבל לא כך עולמם של 101 החטופים, שנמצאים כבר כמעט שנה בידיהם של מחבלי חמאס האכזריים. העולם גם לא נהיה יותר טוב הבוקר בעבור ארז, בני, שאמור לחגוג בר־מצווה בימים הקרובים כשהוא יודע היטב – כי ראה בעיניו וחווה בעצמו – היכן אביו נמצא עכשיו.
שמענו את מר הפקרה, נתניהו, מדבר שוב על ניצחון. יכול להיות שגם עופר ומאה החטופים האחרים שמעו. שמעו והתחלחלו. אין ולא תהיה תמונת ניצחון בלעדיהם! לא לחטופים ולבני משפחותיהם, לא לתושבי הדרום והצפון, לא לפגועי הגוף והנפש הרבים – לא יהיה ניצחון ולא יהיה שיקום לפני שהם ישובו.
לאורך השנה האחרונה ועד הימים האחרונים הונחו על השולחן הצעות ומתווים רבים ומגוונים, אבל נתניהו היה עסוק בטרפודם שוב ושוב. הניצחון המוחלט שלו בשמירת הקואליציה שלו הוא לא הניצחון המוחלט שלנו, ואני לא מתכוונת רק למשפחות החטופים וליותר ממאה הישראלים שמופקרים ומוקרבים למותם בעזה בידי חמאס.
אין ישראלי אחד כאן שיוכל לחגוג ניצחון, בהנחה שהאתוס הישראלי והערכים היהודיים הם נר לרגליו.
אז אני מתנצלת שאני לא שותפה לשמחת החיסול כשאבי ילדיי נאנק וסובל, סופר את השעות והימים וזמנו הולך ואוזל. אנחנו דורשים לקבל אותו בחזרה, ולא בשקית שחורה! אנחנו רוצים שיזכה לחבק את בנו בבר־המצווה, שיזכה להוביל את בתו לחופה, שיידע שאוהבים אותו ודואגים לו ולשאר החטופים.
ילדיי שואלים אותי יום־יום מדוע האבא המדהים שלהם לא בבית כבר שנה שלמה. לא בחגים, לא בבר־המצווה, לא בבוקר ולא בלילה.
הם עדיין לא מבינים לעומקן את המילים "הפקרה" ו"הקרבה", אך אם לא נשיב את החטופים – כשהם ושאר ילדי המדינה יגדלו הם לבטח יבינו את משמעות המילה "בגידה".
אנחנו בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, חודש חשבון הנפש האישי והלאומי שלנו. אבקש סליחה על שהיינו מנומסים מדי, מאופקים מדי, ממלכתיים מדי.
לך, מר נתניהו, אני קוראת לעשות את מה שלא עשית עד היום: לפנות למשפחות החטופים שהקרבת ולהתנצל בפניהן פעמיים – פעם אחת על כך שנחטפו הודות למחדל הגדול בתולדות ישראל, שאתה חתום עליו, ופעם נוספת על כך שלא עשית דבר כדי להשיבם. זה זמן לחשבון נפש שלך, ראש הממשלה. אם אינך יכול להשיב את 101 החטופים שנותרו – פנה עכשיו את מקומך למי שיוכל.
בניגוד למה שתיארת בנאומך, 7 באוקטובר לא היה קללה משמיים. אתה וממשלתך נושאים באחריות למחדל האדיר הזה, שגבה מחיר כבד כל כך בגוף ובנפש.
מר נתניהו, הצגת שתי מפות – מפת הברכה והקללה. אנחנו מכירים מפות אחרות: מפת הברכה שבה כל 101 בני הערובה שבים הביתה למשפחותיהם, לאדמתם ולבתיהם והמתים לקבורה מכובדת – ומפת הקללה שבה 101 ארונות שחורים חוזרים לקבורה. עדות להפקרה שתהפוך למורשת שאתה מותיר אחריך לילדיי, לילדיך ולנכדיך. מורשת הדמים.
הדס קלדרון || אבי ילדיה, עופר קלדרון, חטוף בשבי חמאס
