ב־10 בנובמבר 1969 רעדה התקרה של היכל התרבות בתל אביב, מעוז האליטה המוזיקלית דאז, לאחר שלהקת הרוק הצ'רצ'ילים חברה לתזמורת הפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה, לביצוע שתי מנגינות של באך. כיום מופע כזה היה נחשב לעניין שבשגרה, באותם ימים נתפס הדבר כצעד בלתי מתקבל על הדעת, ששם את הרוק המחתרתי כשווה ערך למוזיקה הקלאסית. בעוד המבוגרים התרעמו על מה שראו כחילול הקודש, הצעירים הגיבו בהתלהבות. כך או כך, הרומן של הצ'רצ'ילים עם הפילהרמונית לא האריך ימים.
"היוזמה לקונצרט הייחודי נולדה במוחו של המוזיקאי נעם שריף בעקבות שיחה עם זובין מהטה, מנצח התזמורת, שחיפש דרכים למשוך קהל צעיר לאולמות הקונצרטים", כתב יהודה טלית, מפיק ואמרגן הלהקה בספרו "מפיק בנשמה". "הבנתי מיד שקונצרט כזה הוא הזדמנות גדולה לצ'רצ'ילים. בתחילה נעם שריף ביקש ממני לשתף בקונצרט רק שני גיטריסטים מהלהקה, אך התנגדתי לכך. חששתי שהדבר יפגע ביחסים בין החבר'ה. לכן קודם כל דרשתי מחיר של הופעת הלהקה כולה והפעלתי את כל כושר השכנוע שלי כדי שיסכימו לשתף את כולם.
"בקונצרט עצמו עמדו הצ'רצ'ילים על במה נפרדת, מאחורי התזמורת… צלילי תופים ראשונים נשמעו, בקצב ובעוצמה, ומיד הצטרפו אליהם הגיטרות החשמליות והסינתיסייזר. פחדתי שתכף חצי אולם יתרוקן אבל לא, האולם נשאר מלא, ומחיאות כפיים סוערות נשמעו בסיום הופעת הלהקה. חזרתי לנשום".
"זה נחשב למשהו דמיוני, מה פתאום להקת רוק מהמועדונים נכנסת לקודש הקודשים של התרבות הגבוהה?", סיפר מיקי גבריאלוב, בסיסט הלהקה, בריאיון שערכנו איתו ב־2017. "בחו"ל עשו את זה פרנק זאפה ולד זפלין, ואנחנו היינו הראשונים לעשות את זה בישראל. מי העלה בדמיונו שדיסטורשן יכול להתלבש יפה עם המוזיקה של באך? כל העיתונים וכלי התקשורת סיקרו את זה. בהתחלה התגובות היו 'מה זה הגועל נפש הזה? בושה וחרפה', טענו שאנחנו מחללים את היכל התרבות, אבל לאור הרעש הוזמנו לעוד מופע, שיועד בעיקר לבני נוער".
"באנו מגודלי שיער, מכנסי ג'ינס וגיטרות חשמליות ועשינו חזרות בחדר של ארתור רובינשטיין, סיטואציה הזויה ומטורפת לגמרי", מציין כעת חיים רומנו, גיטריסט הלהקה. "אני זוכר שמתוך כבוד למעמד ניגנו ברכות, אבל כשזובין מהטה נכנס לחדר החזרות, הוא צעק לנו 'מה זה? בשביל זה הזמנתי אתכם? תנגנו רוק'נרול כאסח עם דיסטורשן. אני רוצה רעש'. אז נתנו בראש. זובין מהטה חיפש לצרף לפילהרמונית להקת רוק כדי להתקרב לצעירים ולמשוך אותם לעולם הקלאסי. הוא שמע עלינו כלהקת רוק צעירה ולא כל כך הבנו מה נפל עלינו. זה היה מוזר ולא בראש שלנו, אבל זרמנו. היינו מפוחדים. ניגנו בצורה עדינה, על קצות האצבעות מה שנקרא, כי לא ידענו לתרגם מוזיקה קלאסית לרוק. אחרי ההופעה שמעתי שני נגני פילהרמונית ותיקים מתלחששים במבטא יקי: 'נו, מה אתה אומר על הצעירים האלה? עוד מעט הם ייקחו לנו את העבודה עם המגברים שלהם'. כבר אז חששו מרוק'נרול".
קשה לדמיין את המוזיקה הישראלית בלי הצ'רצ'ילים – להקת הרוק הישראלית הראשונה שהצליחה בענק בחו"ל עם יצירות מקוריות ומורכבות והשתובבה עם ג'ימי הנדריקס ודיפ פרפל. הסולן דני שושן (וקודמו סטן סולומון), הבסיסט מיקי גבריאלוב, הגיטריסט חיים רומנו, הגיטריסט והזמר רוב האקסלי והמתופף עמי טרייבטש תרמו לעיצוב הסאונד הישראלי החדש.
הלהקה, שפעלה בשנים 1965־1974 ומאז 2015 מתאחדת לעיתים קרובות, שילבה בין מוזיקה מזרחית למערבית, מיזגה בין פופ לרוק מתקדם והניחה את אבן היסוד ללהקות שבאו אחריה, בהן כוורת, תיסלם, בנזין ומשינה.
הערכה מאוחרת
"ההצלחה של הצ'רצ'ילים היא תופעה מיוחדת", מציין כעת רוב האקסלי, גיטריסט, זמר ויוצר בולט של שירי הלהקה, המתגורר במיאמי מאז 1974. "בסיקסטיז לא זכינו להערכה על המוזיקה המקורית שניגנו. ישראל הייתה מדינה צעירה במזרח התיכון, שמוקפת בתרבות ערבית ולא התעניינה במוזיקה מערבית. הצעירים היו שטופי מוח מהמוזיקה ששמעו ברדיו, ותחנות הרדיו לא היו מעורות בסצינת המוזיקה באמריקה ובאירופה. הם העדיפו מוזיקת 'מסטיק', כי שירי פופ קלילים וקליטים קל לזכור ולעכל. הצ'רצ'ילים הביאו את החלק הכבד והפסיכדלי של הרוק והכניסו אותו במרוצת השנים למיינסטרים הישראלי, הרבה בזכות אריק איינשטיין, וההערכה ללהקה גדלה עם השנים, כי הקהל הישראלי התקדם והתפתח בטעמו המוזיקלי. אותם אנשים שלא העריכו את הצ'רצ'ילים אז עושים זאת כיום, כי במשך הזמן הם הבינו כמה טובה הייתה המוזיקה של הצ'רצ'ילים בזמנו".
סיפורה של הלהקה זורק אותנו אל תל אביב של ראשית שנות ה־60. קליף ריצ'ארד והצלליות, אלביס פרסלי והביטלס כבשו את מצעדי הפזמונים. מקום הבילוי העיקרי היה בית הקולנוע, שבו הוקרנו בין היתר סרטים מוזיקליים, ובני נוער הקימו בהשראתם להקות קצב חובבניות שהופיעו בדיסקוטקים ובמועדוני קצב.
אחד המועדונים הבולטים בצפון תל אביב היה טקילה, שפעל בסופי השבוע. שם החלה הלהקה את דרכה. גבריאלוב מספר כעת על כך: "חיים רומנו למד שנה מתחתיי בבית הספר ביאליק. שמעתי אותו עושה חזרות עם הלהקה שלו ליד הבית שלי ואהבתי את איך שהוא מנגן. ב־1965 התחלתי ללמוד לנגן על גיטרה וחיפשתי חבר'ה לנגן איתם. התחנפתי אליו קצת ונהיינו חברים. היינו נפגשים אצלו בבית ומנגנים. הוא ניגן פי אלף יותר טוב ממני והיה יותר מקצוען".
בזמן שרומנו ניגן אז בלהקת "ההדים", לגבריאלוב הייתה להקה משלו "המלחשים", שמה. היו חברים בה המתופף עמי טרייבטש, הגיטריסט יצחק קלפטר והזמר-גיטריסט סלווין ליפשיץ, אז עולה חדש מדרום אפריקה. כשכמה מחברי "ההדים" התגייסו לצבא, רומנו פנה לגבריאלוב עם הצעה מפתה.
"חיים אמר שאנחנו חייבים להקים להקה אחת שתכלול אותו ואת יצחק כנגני גיטרה מובילים", מספר גבריאלוב. "הם ביקשו שאנגן על בס, אמרתי להם שאני לא יודע לנגן על בס, אבל זה לא עניין אותם. הלכתי הביתה ולמדתי לנגן תפקידי בס בשירים של קליף והצלליות – וכך הצטרפתי ללהקה".
תחילה נקראה הלהקה "מתבודדי צ'רצ'יל", על שם כינויו של קלפטר מימי בית הספר ובהשראת שמה של להקת "מתבודדי הרמן" הבריטית. אך די מהר שינתה את שמה ל"צ'רצ'ילים". "זה היה שם יותר קליט, אז החלטנו לקצר אותו", הסביר לי קלפטר בעבר. "גם אחרי שעזבתי את הלהקה הם נשארו עם השם הזה. אני לא מבין למה".
"בהתחלה היינו בעיקר מנגנים. מדי פעם מישהו מאיתנו היה שר, אבל זה היה בקטנה. היינו מוציאים צלילים יפים", אומר גבריאלוב. "בהמשך זה השתנה: סלווין היה מביא לנו שירים מיוחדים מחו"ל של הביטלס, הרולינג סטונס והביץ' בויז, והיינו מנגנים אותם במועדונים עוד לפני שהם הגיעו לרדיו. היינו מדקדקים ומנסים להישמע בדיוק כמו המקור, והקהל אהב את זה מאוד".
בסוף 1967 ליפשיץ וקלפטר התגייסו לצבא ובמקומם הגיע סטן סולומון, זמר וגיטריסט קנדי שהגיע לארץ כמתנדב בקיבוץ. "התלהבנו מיכולותיו הקוליות של סטן, שהביא גישה בריטית ללהקה", אומר רומנו.
סולומון הציג לאמרגן הלהקה, יהודה טלית, את חברו הזמר והגיטריסט הבריטי רוב האקסלי, אשר הגיע לסיבוב הופעות בישראל עם להקתו "הטורנדוז", והחליט להשתקע בתל אביב. "רוב הגיע לאודישן, התלהבנו ממנו ומאותו הרגע הלהקה קיבלה טוויסט", אומר גבריאלוב. "התחלנו לנגן שירים 'כבדים' יותר ממה שעשינו עד אז".
"החיבור היה מיידי", אומר האקסלי, "השתלבתי בלהקה בקלות".
בהמשך אותה שנה, לאחר שהוחתמו בחברת התקליטים CBS, הקליטו הצ'רצ'ילים תקליטון בכורה ובו השירים "Too Much In Love To Hear" ו"Talk To Me". "שני השירים האלה היו בעצם מעין ניסיון של חברת התקליטים לשווק אותנו", אומר רומנו.
באותו זמן אל משרד ההפקות של יהודה טלית הצטרף חיים סבן, עד אז בסיסט בלהקת האריות. השניים החליטו לסדר ללהקה חוזה הופעות בינלאומי. הם חברו לסוכן אומנים ישראלי שהיה מקושר למועדונים באירופה, ובספטמבר 1968 יצאו הצ'רצ'ילים לסיבוב הופעות ראשון בחו"ל. במשך ארבעה חודשים הם הופיעו במועדוני רוק בקופנהגן, חיממו את להקת הרוק דיפ פרפל ופגשו את ג'ימי הנדריקס.
יצירה מחתרתית
עם שובם לארץ בראשית 1969 הקליטו את פסקולי הסרטים האוונגרדיים "מקרה אישה" של הבמאי ז'אק קתמור ו"השמלה" של ג'אד נאמן. "סטן ואני כתבנו את השירים בחדר במלון שבו גרנו יחד", אומר האקסלי. "לא היה לנו דפוס עבודה מסודר. מכיוון שהייתה לנו כימיה טובה, כתבנו והלחנו בקלות. חלק מהשירים התחילו עם הטקסט ואחרים התחילו עם הלחן, ובסוף הם הפכו להיות שירי האלבום הראשון שלנו".
"לצ'רצ'ילים הייתה שיטת עבודה מיוחדת", אומר רומנו. "כל אחד ידע את התפקיד שלו ולא עבדנו עם תווים, אלא פשוט ניגנו לפי התחושה ואלתרנו, וזה היה חלק מהקסם לדעתי".
בהקלטות, החשיבה המקורית של חברי הלהקה יצרה שיטות ייחודיות שלא נשמעו בישראל. "היינו יושבים יחד ומנגנים כל היום, מעלים רעיונות וכך למעשה עבדנו על האלבום", סיפר גבריאלוב. "זו הייתה דמוקרטיה, כל אחד הביא את הדעות והכישרון שלו. סטן היה טכנאי סאונד במקצוע שלו, אז זה מה שהוא עשה בהקלטות, ואני הייתי העוזר שלו. המצאנו על המקום רעיונות להקלטות. למשל הבאנו מגברים מיוחדים, וכיסינו אותם בשמיכות כדי להשיג את הסאונד שאנחנו רוצים. הוצאנו את העורות של התופים התחתונים כדי להרגיש טוב יותר את הצלילים".
דני שושן, שהחליף את סולומון כסולן הלהקה זמן קצר אחרי צאת האלבום, זוכר את ההקלטות בצורה קצת שונה מגבריאלוב: "סטן חטף עצבים, כי הטכנאים באולפן לא הקשיבו לו. הוא בא עם רעיונות של חו"ל, והטכנאים פה אמרו לו שאי אפשר לעשות את מה שהוא ביקש. סטן היה מרוגז ומתוסכל. הוא כעס גם כשהקהל בהופעות היה מבקש שהלהקה תנגן מוזיקה יוונית".
אלבום הבכורה של הלהקה, "הצ'רצ'ילים", שילב רוק מערבי עם אלמנטים מזרחיים וצבע אוריינטלי. הוא נחשב פריט אספנות: יצאו ממנו רק אלף עותקים בהדפסה הראשונה ב־1969, והם נמכרים באלפי שקלים לעותק.
"ההוראה של חברי הלהקה הייתה 'תצלם צילום שימכור הרבה עותקים'", מספר נורברט סגל, צלם עטיפת התקליט. "הם נתנו לי יד חופשית. ביקשתי מהם לשכב במעגל על הרצפה וצילמתי אותם מלמעלה. על דעת עצמי עיצבתי גרסה פסיכדלית לצילום הרגיל. הרגשתי שזה מתאים לאווירה. הגשתי להד ארצי את שני הצילומים, והם בחרו להשתמש ברעיון שלי. זה צילום העטיפה היחיד בחיי שעיבדתי בצורה כזו".
אף שהיום הוא נחשב לאחד מאלבומי המופת הבולטים ברוק הישראלי, בזמן אמת נחל האלבום כישלון צורב, שיריו לא הושמעו ברדיו, והוא גם דשדש במכירות. בתקופה שבה יהורם גאון, חוה אלברשטיין והלהקות הצבאיות שלטו במצעדי הפזמונים – אלבומם של הצ'רצ'ילים נתפס כפרוע, אוונגרדי, הזוי ובעיקר לא בעל קו אחיד, דבר שהיה חריג בשעתו באלבומים ישראליים.
"כשיצא, האלבום נחשב מחתרתי, לא קל לעיכול", אמר גבריאלוב. "בתקופה ההיא לא היה פשוט להקליט אלבום באנגלית, להוציא אותו בארץ ולרצות שיתייחסו אליו כיצירת מופת. זה תפס תאוצה והערכה במשך הזמן".
"לא כיוונו לשלאגר של שלוש דקות", אומר רומנו. "היו לנו שירים ארוכים שמכוונים לסוג מסוים של קהל. לא לכולם. רק אחרי שנים רבות זה הפך לתקליט לאספנים. אני לא יודע איך להסביר את ההצלחה, אולי השילוב בין מזרח למערב תפס אנשים, אולי האווירה של הפסיכדלי".
"הקהל הישראלי לא היה מוכן לסוג כזה של מוזיקה באותה תקופה, היא הייתה מתקדמת מדי עבורם", אמר לי האקסלי בעבר. "אם היינו מוציאים אלבום קאברים לשירים שכולם מכירים, זו הייתה הצלחה, אבל לא היה טעם לעשות זאת, כי זה לא היה מקדם את הלהקה. בדיעבד צדקנו".
השיר שנחשב מיינסטרים באלבום היה "When You're Gone". אתם מכירים בוודאי את הגרסה העברית שלו, "אחינועם לא יודעת", שכתב יהונתן גפן ושר אריק איינשטיין. "כתבתי את השיר אחרי שליוויתי את אפרת, אז בת הזוג שלי וכיום אשתי, אל הבית שלה בשעה שש בבוקר, אחרי שנרדמנו בדירה שלי", סיפר האקסלי. "אפרת הייתה מבוהלת. היא אמרה שאבא שלה יהרוג אותה. כשהיא עלתה הביתה, היא פגשה אותו במדרגות, הוא מיהר לעבודה ולמרבה המזל לא כעס עליה. כשחזרתי הביתה, הרגשתי עצוב שאפרת לא לצידי. שאלתי את עצמי אם היא יודעת איך אני מרגיש כשהיא איננה כאן איתי. לקחתי את הגיטרה ונולד לי השיר. אריק שמע את השיר באלבום שלנו, אהב את הלחן והחליט לשיר אותו בעברית".
עם הפנים למערב
המפגש של איינשטיין עם הלהקה היה משמעותי עבור שני הצדדים. הלהקה זכתה להכרה המיוחלת, ואיינשטיין יצא להרפתקה במחוזות הרוק. נקודת החיבור הייתה כשהוא חיפש להקה שתוסיף סאונד עכשווי ומתקדם לשירים שלו. הוא צפה בכמה הופעות של להקות רוק, וברגע שראה את הצ'רצ'ילים ידע שהחיפוש הסתיים. הם נכנסו לאולפן והקליטו את "פוזי", שיש שרואים בו את אלבום הרוק העברי הראשון.
"העבודה עם אריק באולפן הייתה נהדרת", אומר האקסלי. "אריק אף פעם לא כעס או התרגז, תמיד שאל לדעתנו והתעניין במוזיקה שלנו. מעולם לא היו לו בעיות איתנו. באנו לעבודה איתו עם ניסיון רב בהקלטות, והתוצאות יצאו בדיוק כמו שאריק רצה. אני חושב שאריק שמח על כך שהצ'רצ'ילים הצליחו להמיר אותו מזמר עממי לזמר רוק. זה לא היה קורה אלמלא היינו מעורבים".
שיתוף פעולה זה המשיך גם לתקליטיו הבאים של איינשטיין, שישה תקליטים שיצאו בשלוש שנים: "שבלול", "פלסטלינה", "שירי ילדים", "בדשא אצל אביגדור", "יסמין" ו"ארץ ישראל הישנה והטובה", וגם בסרט "שבלול" ובסדרת התוכניות "לול". "בהתחלה היה לנו מוזר לשיר ולנגן עם אריק, כי לא התחברנו כל כך למוזיקה עברית, והמעבר לא היה טבעי", הודה רומנו. "אבל ניגנו ועשינו המון דברים יפים ביחד. בזכות זה נכנסנו למיינסטרים וזכינו להכרה ממסדית".
באותה תקופה עזב סולומון את הלהקה כדי לשמש כטכנאי סאונד במשרה מלאה. את מקומו תפס דני שושן, אז סולן להקת האריות, גם הם מיוצגים של המשרד של טלית וסבן. "חיים סבן ידע שיש לי נטייה לרוק כבד, אז הוא הציע שאצטרף ללהקה במקום סטן", מספר שושן. "הם הופתעו מכך שרציתי להצטרף אליהם, כי הכירו אותי כזמר פופ ולא כרוקר. הם לא ידעו שהייתי מעריץ שלהם. חיים לחץ על הלהקה לעשות לי אודישן. באתי למועדון מהודר ומעונב והם עם ג'ינסים קרועים ושיער ארוך. ובכל זאת, הם אהבו את איך ששרתי וניגנתי והתקבלתי. מהרגע הזה הייתי צ'רצ'יל".
בהופעות הבאות של הלהקה האקסלי היה שר את שירי האלבום הראשון ושושן את החומרים הנוספים שהכינו במיוחד. "כשהופענו עם אריק איינשטיין, בחלק הראשון הצ'רצ'ילים היו עולים ושרים איתי, וכשאריק היה שר עם הלהקה הייתי יורד מהבמה", אומר שושן.
בשנת 1970 הקליטה הלהקה שני תקליטונים שכללו שירים מקוריים ("Signs Of You" ו"Sunshine Man") וגרסאות כיסוי לביטלס וללד זפלין. במקביל הלחינה אחדים משיריו של נשיא המדינה דאז זלמן שז"ר במקצבים חסידיים, ותכננה להוציאם על גבי תקליט, אך הרעיון נגוז לבסוף.
כעבור שנה, האמרגנים סבן וטלית הביאו לסיבוב הופעות בישראל את להקות הרוק הבינלאומיות כחול מזעזע, כריסטי ומונגו ג'רי. גם הצ'רצ'ילים הופיעו בסיבוב הזה, ונוצר קשר הדוק בין שני האמרגנים לבין אליס אליאס, יהודי ציוני ששימש כמפיק של להקת מונגו ג'רי. אליאס ושותפו אליוט כהן ארגנו לצ'רצ'ילים סיבוב הופעות בלונדון, חוזה בינלאומי בחברת ההפקות "Red Bus" שבבעלותם, וכן חוזה הקלטות בינלאומי בחברת התקליטים הלונדונית A&M. עם חתימת החוזים העתיקה הלהקה את מגוריה לאנגליה.
בלונדון שינתה הלהקה את שמה ל"ג'ריקו ג'ונס" ובהמשך ל"ג'ריקו", מתוך החשש שמא להקה בשם "הצ'רצ'ילים", שנושאת את שמו של ראש ממשלת בריטניה לשעבר ווינסטון צ'רצ'יל, תתקבל בעוינות על ידי הקהל האנגלי ותעורר פרובוקציה. "עבדנו שם והופענו די הרבה באירופה וגם בדרום אפריקה", סיפר רומנו. "נסענו בוואן לכל מקום כמו להקת רוק טיפוסית מחו"ל".
בתחילת שנות ה־70 הקליטה הלהקה שני אלבומים, שזכו להצלחה באנגליה ובצרפת. רומנו מספר כי את האלבום הראשון הקליטו בזמן שיא של שבועיים. "העובדה שדני שר בלהקה והיה לו קול גבוה, הפנתה אותנו לכיוונים רוקיים יותר כמו לד זפלין", אומר רומנו. "לסטן לעומת זאת היה קול כמו של ג'ים מוריסון. לכן היה שוני בין האלבום שהקלטנו בארץ לביו אלו שהקלטנו בלונדון".
"חברי להקת קווין רצו שנעשה להם אודישן ונשלב אותם בהופעות שלנו, עד כדי כך היינו מוצלחים", אומר שושן.
בחזרה לישראל
במקביל לקריירה בחו"ל, הקפידה הלהקה לקפוץ לביקורים תכופים בישראל והשתלבה בהקלטות רוק חשובות של מיטב כוכבי התקופה, מקובי רכט ואילנה רובינא ועד צביקה פיק, אושיק לוי ופופיק ארנון. "בעוד בישראל נאבקנו כדי שינגנו את השירים המקוריים שלנו, בבריטניה זה היה קל יותר", אומר האקסלי. "הקהל הבריטי היה מתקדם יותר. במקום לראות עוד להקת קאברים, הם רצו לראות להקה מקורית. ג'ריקו תמיד התקבלה מאוד טוב בהופעות".
למרות הפופולריות, ב־1972 החליטו חברי הלהקה להפריד כוחות: גבריאלוב וטרייבטש חזרו לישראל והקימו את הצ'רצ'ילים החדשים יחד עם שמוליק בודגוב ורוני דמול עד להתפרקותה כעבור שנתיים. "עזבתי כי לא מצאתי עצמי כבר בסיטואציה של טיסות לאירופה", אמר גבריאלוב. "מבחינה מנטלית לא הרגשתי שייך לאנגליה. לא רציתי לפתח קריירה באנגלית. המקום שרציתי לחיות בו ולבסס את עצמי בו היה ישראל. כאן רציתי לחיות".
"היינו כל הזמן בדרכים ואי אפשר היה לפתח ככה חיי משפחה", אומר רומנו. "זה לא התאים לאשתו של עמי, אז גם הוא פרש וחזר לארץ".
עם עזיבת השניים, הצטרף המתופף כריס פרי לרומנו, שושן והאקסלי. ההרכב קיבל הצעה לחמם את הופעתה של להקת לד זפלין, אך חברת התקליטים סירבה בשל שיקולים כלכליים. איזה פספוס. הרכב זה לא שרד זמן רב והתפרק באמצע 1974. "חברת התקליטים סירבה לתמוך בנו לאחר שסירבנו להופיע בדרום אפריקה", מציין האקסלי. "זו הייתה תקופה שבה האפרטהייד היה בשיא, ולא רצינו להצטייר כגזענים. בשלב מסוים כריס החליט לעזוב את הלהקה אז לא הייתה לנו אדמה יציבה. לא היו לנו בעיות אישיות או ריבים, הייתה בינינו חברות אמיתית. עדיין יש".
לאחר פירוק הלהקה נסע האקסלי לארצות הברית. סולומון גם הוא עזב לארצות הברית ובהמשך התמקם במונטריאול, עד פטירתו ב־2021. שושן עבר לתקופה קצרה לצרפת, ובהמשך התבסס בהולנד, שם הקים להקה, הקליט ועבד כמפיק מוזיקלי. בהמשך שב לישראל ומאז הוא מקליט ומופיע. רומנו חזר לישראל חודשים ספורים אחרי התפרקות הלהקה, הצטרף להרכב שליווה את אריק איינשטיין וביסס את מעמדו כאחד הגיטריסטים המובילים בישראל. עמי טרייבטש פרש מעסקי המוזיקה בשלהי שנות ה־70, עבד כפקיד בנק ונפטר ב־2010. גבריאלוב הפך לאחד היוצרים המשפיעים והאהובים בפסקול המקומי.
לאורך השנים התאחדו חברי הצ'רצ'ילים בהרכבים כאלו ואחרים, להופעות ולהקלטות. "אם עמי ואני לא היינו עוזבים את הלהקה, מי יודע מה היה קורה?", אמר גבריאלוב. "הפוטנציאל של הלהקה היה גדול מאוד מבחינה יצירתית. היינו יצירתיים הרבה יותר מכולם. התחברנו לקהל והיו לנו נגנים מעולים".
"עדיין יש לנו קסם מטורף כשאנחנו ביחד", מצהיר שושן, "אנחנו קודם כל חברים ומנגנים בשביל חדוות המוזיקה, זה משהו שמעטים זוכים לו. כשאנחנו ביחד יש משהו קוסמי. זה נשמע כאילו לא עברו 50 שנה מאז שהתפרקנו".
