נתניהו והקואליציה השברירית שלו אמנם מנעו השבוע את הצניחה המיידית שלהם לתהום, אבל הבעיות המרכזיות שלהם ושלנו לא נעלמו לשום מקום. סביר שאלו יגרמו בשנה הקרובה להקדמת הבחירות, ומשם לאחד משני נתיבים מנוגדים – מפץ לאומי גואל או מבוך פוליטי מדכא.
בדיוק מהסיבה הזו מצאתי את עצמי, לאורך כל המשבר הנוכחי, לא בטוח למה לייחל – לנפילה מיידית של ממשלת נתניהו הכושלת, או לכך שיינתן לה עוד קצת זמן להשלים את המעט שהיא כן עושה טוב. בכל מקרה, ישראל זקוקה למפץ שישבור את הדינמיקה המורעלת שבה מובילים אותנו כל השחקנים הפוליטיים.
פצצת החוצפה החרדית
נתחיל מהחוצפה הגדולה מכל, זו שהובילה למשבר המטלטל הזה – עזות המצח החרדית. כי זה שבועות אנחנו עוצרים את נשימתנו סביב שאלת הסנקציות, אם החרדים לא יעמדו במכסות האומללות שיתחייבו להעמיד. אבל אפילו קשוחי הקואליציה מפספסים את הנקודה, כי זו ממש לא הבעיה. מרבית הישראלים פשוט לא יסכימו עוד לנוסחה שמתכתבת עם טיוטות חוק ההשתמטות שנמצאות על הפרק.
הנוסחה הזו מניחה אפריורית, שמי שמכונים "לומדי התורה" – לפחות מחצית המגזר החרדי – פטורים מכל חובה, ורק השוליים הנחשבים פחות, אלו שבאמת לא מאכלסים את פנים הישיבות, מחויבים לקחת חלק כלשהו במאמץ הלאומי. עצם התפיסה הזו, שלפיה יש מגזר הולך וגדל שנהנה מכל הזכויות אבל מוטלות עליו חובות מוגבלות שנמדדות במכסות, מקוממת. היא לא תעבור.
באחריות ההיסטורית לחוצפה הזו אשמים שני הצדדים הפוליטיים, מהשמאל שהיה מוכן ללבוש שטריימל "בשביל שלום" ועד הימין שנכנע להשתמטות כדי להציל את ארץ ישראל. במשך השנים, שני הצדדים הפוליטיים בנו על מנעמי השלטון בכוח האצבעות החרדיות, ששוחדו בהרבה כסף ופטור מעול. אבל הימים האלו הגיעו אל קיצם סופית בשמיני עצרת. ולכן הקץ להחרגת החרדים חייב לעמוד בטבור ההכרעה של הבחירות הקרובות.
בין היתר, אסור יהיה להצביע למפלגה שלא תתחייב לשנות את הסטטוס־קוו מהיסוד, שלא תבטיח כי לא תשב בקואליציה שמאפשרת חובות מופחתות לאוכלוסייה החרדית. וכן, גם בהחרגה של הציבור הערבי־ישראלי חייבים לטפל, אם כי בצורה שונה.
סנגורי הגישה הפשרנית מול החרדים מדברים בשבח ההידברות, התהליכיות, המתינות, אבל מדובר במשאלות לב או בתירוצים פוליטיים. כפי שהמחישו מכתבי הרבנים מהשבוע, שום דבר לא יעזור – אין מנוס משבירת האחיזה של הרבנים והעסקנים בציבור החרדי, באמצעות הכיס. לא להעלות על הדעת מעצר של משתמט חרדי אחד, ובמקום זאת לשלול את מלוא הזכויות ממי שלא נענה לצו גיוס. ממנו ומסביבתו.
אפס תמיכה כלכלית אישית – ממחיר למשתכן ועד סבסוד ארנונה או מעונות, ואפס תקציבים לכל מוסד שהוא רוצה ללמוד או לעבוד בו. מישיבות ועד עמותות או בתי ספר. כאשר נפסיק לממן מכיסנו את בסיס הקיום החרדי, החברה הזו תקרוס מעצמה ואיתה תיפתר הבעיה מאליה.
הכישלון והאלטרנטיבה
אין ספק שממשלת 7 באוקטובר חייבת ללכת. זו הממשלה שאחראית לאסון, שנבע מהעובדה שמי שעומד בראשה אימץ ויישם את קונספציות השמאל. זו ממשלה שמדשדשת מאז ועד היום, ממשיכה להוביל באף את המצביעים שלה, משווקת הכרעה של האויב אבל בפועל מתמידה בנתיב האיתותים ואיומי ה"תחזיקו אותי".
זו הממשלה שראשיה עשו במכנסיים פעמיים מול התקפות טילים איראניות ולא היכו מייד בחזרה בכל הכוח. ממשלה שהצליחה להנחיל לנו את הכישלון המוחלט – גם אי־ניצחון מלא וגם בידוד בינלאומי. זו ממשלה מסוכסכת, כושלת, בחלקה מושחתת, שאפילו את הרעיונות הנכונים שלה, כמו רפורמה משפטית, היא לא יודעת להוציא לפועל בתבונה.
אבל עדיין נשאלת השאלה, מה האלטרנטיבה למופע האומלל של חבורת נתניהו. כי אם מדובר בדרכם של יאיר לפיד ובני גנץ, שלא לדבר על יאיר גולן, אז לא, תודה. למשל, אם השלושה הללו היו מובילים את הקואליציה בשנה וחצי האחרונות, היינו נכנעים מזמן לחמאס, נסראללה היה חי והיינו שבים לכביש אוסלו־התנתקות־7 באוקטובר. לא שנתניהו באמת שונה מהם – ראו את ההדלפה לעמית סגל מהשבוע, לכאורה בשם שרים בכירים, על כך שצריך לסיים את המלחמה.
ברור שביבי כבר מכין את הקרקע הציבורית לקיפול כל הדגלים שהניף. אבל כל עוד גורלו הפוליטי של נתניהו תלוי בסמוטריץ', בסטרוק ובבן גביר, הממשלה הזו מציבה נתיב מדיני וצבאי פחות הרסני מזה של מנהיגי האלטרנטיבה. וחשוב לומר, שהממשלה הזו רושמת הישגים ברורים בתחום ההתיישבות הקריטית ביו"ש, שהולכים ומצטברים בכל יום.
מה בדרך לבחירות
בהנחה שאנחנו אכן מדדים לבחירות בשנה הקרובה, האפשרות המרעננת היחידה שעל הפרק היא קואליציה בראשות נפתלי בנט. בהנחה ברורה, שבנט ושות' יתחייבו שלא לצרף לקואליציה מפלגות חרדיות שמסרבות לשאת בעול באופן שוויוני, האופציה היחידה שעומדת בפניו היא לשבור את הגושים. בין היתר, לא לבנות על קואליציה שנסמכת על יאיר גולן והמפלגה שלו. קואליציה שכזו תרחיק מבנט כל מצביע ימין פוטנציאלי, ובצדק.
כי מפלגת גולן היא מפלגת ברסלר, קפלן ואויבי המדינה כגון אהוד ברק ואולמרט. ואם עליהם תיסמך קואליציית בנט, רבים יעדיפו את גולדקנופף ודרעי. כי אלו אמנם משתמטים ונצלנים, אבל לא אויבים. רק אם בנט ישרטט נתיב ציוני ופוליטי שמערב ימין ומרכז, יש לו סיכוי להתקרב למספר המנדטים שחוזים לו עכשיו הסקרים ובהמשך להוביל את המדינה. לכן עליו לבנות גשר יציב לימין האידיאולוגי, לא להסתפק במאוכזבי מפלגות המרכז־שמאל. לשם כך, בין היתר, הוא חייב לשכנע את איילת שקד לוותר על מנעמי המשרה הנוכחית שלה ולהצטרף אליו.
אבל זה ממש לא מספיק. כי בהנחה שתוצאות הבחירות הבאות ידמו לסקרים הנוכחיים – נתניהו לא יצליח לכונן את הקואליציה הנוכחית ובנט יקבל יותר מנדטים ממנו, רק מפץ פוליטי יסמן לנו אופק של תקווה. מפץ משמעו קואליציה שתשתרע מלפיד, גנץ וליברמן ועד סמוטריץ' ובן גביר, כולל הליכוד כמובן. כי ישראל צריכה מפץ, חייבת מפץ שכזה.
בנימין נתניהו, כדרכו, יעשה הכל כדי לגרור את המפלגה והגוש שלו לאופוזיציה, כי אם הוא לא ראש הממשלה – שתישרף המדינה. לכן, האתגר הגדול של בנט ושותפיו הוא לסלול נתיבים, כבר עכשיו, לשכנוע סמוטריץ', סטרוק ובן גביר ללכת איתו. ובד בבד, לשכנע את לפיד ושות', שלמרות כל מה שנאמר בשנים האחרונות, זו הדרך היחידה להבטיח לנו אופק בהיר. זו הדרך לבסס את המשך קיומנו וגם להחזיר את החברה החרדית לחיק העם היהודי ומדינת ישראל.
