מהעצבניים שהיו. "הקרב של נירנברג" (GETTY) | צילום:
ספורט 5
האחראי העיקרי? ולנטין איוונוב (GETTY) | צילום:
ספורט 5
בין ה-16-20 באפריל 1945 התרחש קרב מפורסם במסגרת מלחמת העולם השנייה. כוח של צבא ארצות הברית, שכלל כמעט 50 אלף חיילים, הגיע לנירנברג שבגרמניה ונלחם במשך חמישה ימים נגד כוחות של גרמניה הנאצית. 61 שנים, חודשיים וחמישה ימים אחרי סיום הקרב הקשה הזה, על אותה אדמה בגרמניה התרחש אירוע שכונה "קרב נירנברג", ולא כלל כלי נשק, מוות, או פציעות קשות, הוא גם לא כלל כוחות צבא, אבל עדיין, בסיום 90 הדקות במשחק בין פורטוגל והולנד בנירנברג, ב-25 ביוני 2006, משחק הכדורגל הזה קיבל כינוי זהה לשם שניתן לקרב הנורא במלחמת העולם השנייה, כי זה מה שהוא היה פשוט. לא משחק כדורגל – קרב.
אם מסתכלים על לוח התוצאות בסיום המשחק, קשה לנחש מה קרה על הדשא באותו הערב. על הנייר, פורטוגל רשמה 0:1 על הולנד במסגרת מונדיאל 2006 משער של מאניש, שגם זכה בתואר שחקן המשחק באותו הערב, אבל לצד הכדורגל שהיה על הדשא, והיה מעט ממנו, קיבלנו גם לא פחות מ-20 כרטיסים שנשלפו, כולל ארבעה אדומים. מהדורה נוספת של "סיפור לשבת" הגיעה והפעם: "קרב נירנברג" – אחד המשחקים העצבניים בהיסטוריה של המונדיאלים בפרט והכדורגל בכלל, שבמידה מסוימת עזר לעצב את הספורט שאנחנו כל כך אוהבים, עם השפעות שמורגשות עד ימינו.
הרקע
שנתיים לפני הערב ההוא בנירנברג, פורטוגל והולנד נפגשו בליסבון, במסגרת חצי גמר יורו 2004. פורטוגל ניצחה את אותו המשחק 1:2 והעפילה לגמר (שם היא הפסידה כמובן ליוון), אך באף רגע במשחק הזה לא היו עצבים, או עבירות גסות. רק כדורגל נטו. שום דבר ממה שקרה בליסבון ב-2004 לא התריע על מה שצפוי לקרות בנירנברג שנתיים לאחר מכן.
הסיבה לחשיבות המשחק הזה בליסבון ביורו נובעת מכך שלא פחות מ-16 שחקנים בסך הכל (5 הולנדים ו-11 פורטוגלים), ששותפו במשחק ביורו, נכחו ועלו לדשא גם במשחק במונדיאל. אם היו סימנים קודמים, אולי זה היה יכול להעיד על מה שיקרה בנירנברג, אך לא כך היה. "אין יריבות היסטורית בין הנבחרות, משהו שאתה אומר שבגללו היה ריבוי כרטיסים ב-2006", סיפר לי נדב יעקבי, פרשן ושדרן ערוץ הספורט, על המשחק, "ההתמודדות הזו במונדיאל בגרמניה פשוט התפתחה ככה, לדעתי הרבה בגלל השופט".
מוטיב חוזר (GETTY) | צילום:
ספורט 5
ואכן, כשמדברים על "קרב נירנברג", אי אפשר שלא לערוך היכרות עם שופט המשחק ב-2006 – ולנטין איוונוב הרוסי. הוא החל את הקריירה כשחקן כדורגל ובשנות ה-90 החל לשפוט, תחילה כעוזר ולאחר מכן כשופט ראשי. אנחנו עוד נשמע על איוונוב בהמשך הדרך, אך לא מהסיבות שהוא היה רוצה: "היו משחקים אלימים יותר בהיסטוריה של המונדיאל, כמו הקרב בסנטיאגו בשנות ה-60, אבל אז בתקופה ההיא הרחקות ואדומים לא היו כמעט. לא היה VAR, או טלוויזיה ובגלל זה פיפ"א הבינה שהיא צריכה לנקות את המשחק", סיפר יעקבי.
"אז לאט לאט השיפוט השתנה. צהובים ואדומים התחילו בשנות ה-70 ובסופו של דבר נוצר מצב שהיו אסכולות שיפוט שונות בעולם, לא הייתה אחידות. באנגליה היו משחקים חזק ובשאר אירופה פחות, ואז קרו מקרים שקבוצות אנגליות היו משחקות במפעל אירופי כמו שהיו משחקות באנגליה והן היו מקבלות כרטיסים, כי הסטנדרטים היו שונים. ככל שהמשחק הפך ליותר גלובאלי אז ההפרדה החלה להיטשטש, בין היתר גם באסכולות השיפוט".
התחיל חזק, והמשיך להגביר
לעיני 41 אלף צופים בפרנקנשטדיון (בימינו נקרא איצטדיון מקס מורלוק), הולנד ופורטוגל הגיעו לקרב על הכרטיס לרבע גמר מונדיאל 2006. וכיאה למשחק היסטורי שכזה, "המופע" של המשחק החל כבר בדקה ה-2. מארק ואן בומל "זכה" בצהוב הראשון אחרי עבירה על כריסטיאנו רונאלדו, כשחמש דקות לאחר מכן שחקן הולנדי נוסף, חאליד בולארוז, רשם תיקול גס בהרבה, שפצע את רונאלדו, הוציא אותו מהמשחק וזיכה את ההולנדי בכרטיס צהוב, השני של הולנד באותו הערב, תוך פחות מ-10 דקות. בסיום המשחק התייחס הפנומן הפורטוגלי לתיקול וטען: "הוא בכלל לא ניסה להגיע לכדור, התיקול הזה נועד להוציא אותי מהמשחק". שני הצהובים האלה קבעו את הטון מוקדם למה שהגיע בהמשך הערב.
בדקות ה-20 וה-31 גם פורטוגל הצטרפה לרשימת המוצהבים, עם עבירה של מאניש על ואן בומל, שלא בהכרח הייתה שווה צהוב, ועבירה נוספת של קושטיניה, שבהחלט הצדיקה כרטיס, אחרי שהוא נכנס בחריפות בפיליפ קוקו. אותו קושטיניה גם הפך למורחק הראשון של הערב בתוספת הזמן של המחצית הראשונה, אחרי אחת מנגיעות היד המיותרות ביותר שהיו בכדורגל המקצועי, לאחר שהפורטוגלי עצר את הכדור בידו בקו מחצית המגרש, ללא כל סכנה אפשרית לשער של פורטוגל.
כרטיס בכל 4.5 דקות. מעלליו של איוונוב בנירנברג (GETTY) | צילום:
ספורט 5
המחצית השנייה הייתה עצבנית בהרבה מזו הראשונה. פטי וג`ובאני ואן ברונקהרסט ספגו צהובים גם הם בדקות 50 ו-59 ודקה אחת לאחר מכן גם לואיש פיגו הצטרף לרשימה, אחרי שספק נגח בפניו של ואן בומל. למזלו, איוונוב הסתפק בצהוב (למרות שבכלל היה עם הגב למקרה). שלוש דקות נוספות עברו ואותו בולארוז, שפצע את רונאלדו והוציא אותו מהמשחק, רשם עבירה נוספת, הפעם על פיגו,לאחר שנתן מרפק לפניו של הפורטוגלי. בולארוז ספג צהוב שני והפך למורחק השני של הערב, במה שהוביל לקטטה על הדשא. כעשר דקות לאחר מכן, דקו העיף את ג`וני הייטינחה לרצפה אחרי מאבק על כדור והתיקול הזה של דקו, שזיכה אותו בצהוב, הוביל לעצבים של ווסלי סניידר, שקיבל צהוב גם הוא לאחר שדחף לרצפה את פטי. דקה לאחר מכן גם רפאל ואן דר וארט קיבל צהוב בעקבות עבירה גסה.
שוערה של פורטוגל, ריקארדו, קיבל גם הוא צהוב, לצידו של נונו ואלנטה, בעקבות העבירה של ואן דר וארט. השוער עט על ההולנדי בעקבות התיקול, כשלאחר מכן ואלנטה החליט לנקום ולבעוט ברגליו של רובין ואן פרסי, על כך קיבל צהוב נוסף. שתי דקות בלבד אחר כך, בדקה ה-78, דקו קיבל את הצהוב השני שלו, בגלל שמנע מהולנד להתחיל את המשחק אחרי עבירה ועמוק בתוספת הזמן של המשחק, ואן ברונקהרסט תיקל את טיאגו, מה שזיכה אותו בכרטיס האחרון של הערב – צהוב, שהפך לאדום ולהרחקה רביעית בנירנברג.
כשהאבק התפזר מהדשא ושריקת הסיום הגיעה, נותרנו עם 20 כרטיסים שנשלפו מכיסו של איוונוב. 16 צהובים, כולל 9 לפורטוגל ו-7 להולנד, כששני שחקנים בכל קבוצה ספגו צהוב שני והורחקו. מדובר על ממוצע של צהוב, או אדום, בכל 4.5 דקות. הבלאגן הזה הוביל לתמונות הזויות, בין היתר כשדקו ו-ואן ברונקהרסט, שהורחקו מהמשחק, ישבו בצד ליד הדשא ושוחחו ביניהם על ההתמודדות ועל הכרטיסים שנשלפו, זאת כאשר המשחק עדיין התנהל. כזכור, השניים שיחקו באותה תקופה בברצלונה יחדיו. "העובדה שהשופט התחיל עם צהובים כבר מהדקה השנייה, הוביל לזה שרף העבירה שמצריכה צהוב היה נמוך", המשיך יעקבי, "גם אם השופט צודק בצהוב אחרי שתי דקות, שלא יוציא אותו, כי הוא מכניס את עצמו לבעיה כשופט. קרה פה מקרה קיצון".
הביקורות על השיפוט וההשלכות בימינו
הערב הזה של איוונוב הפך מיד לאחר המשחק להיסטורי בשל כמות הכרטיסים. עד להולנד נגד ארגנטינה במונדיאל 2022, אז נשלפו 18 צהובים, אף משחק אחר בתולדות פיפ"א לא ניפק יותר צהובים מאשר אותו משחק בנירנברג, ועד ימינו הוא גם המשחק שנשלפו בו הכי הרבה כרטיסים אדומים במונדיאל, מה שגרם כבר אז לביקורות לא מעטות על הקלות של הרוסי בשליפת הכרטיסים. אחד מהמבקרים הגדולים ביותר של איוונוב אחרי אותו המשחק היה, באופן מצחיק, נשיא פיפ"א עצמו דאז, ספ בלאטר, שטען כי "איוונוב צריך לשלוף לעצמו כרטיס צהוב על התנהלותו במשחק הזה. הוא היה נראה כמו כרטיס צהוב מהלך עם החולצה הצהובה שלו". בלאטר חזר בו מהאמירות הנ"ל מאוחר יותר ואף התנצל בפני איוונוב, כשמנגד אביו של השופט הגן עליו בפומבי וטען שזו בכלל פיפ"א שביקשה מהשופטים להיות נוקשים בנושא משיכות חולצה ותיקולים, רגע לפני המונדיאל.
בין אם צדק או טעה, ולמרות שכן היה מתוכנן להמשיך לשפוט, איוונוב לא שפט עוד משחק נוסף במונדיאל 2006 אחרי אותו ערב ובגלל גילו (חגג 45 ביולי 2006, גיל הפרישה לשופט בתקופה ההיא), הוא למעשה לא רשם עוד משחק כשופט בטורניר גדול, מה שאומר שהפרידה של איוונוב מעולם הכדורגל הייתה באותו ערב בנירנברג. בשנים שלאחר מכן הוא הפך להיות מורה ספורט במוסקבה, אך ב-2023 פורסם כי הוא הפך לאחראי השופטים של ההתאחדות הקטארית, תפקיד בו הוא עדיין מחזיק.
לצד המראות הדי מכוערים של שחקנים מתקוטטים על הדשא, ישנם גם דברים טובים שיצאו מהערב הזה, וביניהם השיעור החשוב לאיך לאבד משחק כדורגל. כפי שהסביר זאת יעקבי, "מעז יצא מתוק": "בפיפ"א למדו מהמקרה הזה, הוא היה סוג של מקרה מבחן לכל השיפוט העולמי – "תרגיעו". גם היום רואים את זה, אם יש עבירה גסה בדקה החמישית, אין צהוב, בדיוק בגלל הסיבה הזו. המשחק הזה לדעתי היה נורת אזהרה לכל נושא השיפוט בעולם – `ככה לא`".
"אפשר לקחת כדוגמא דומה את מקרה תוספות הזמן במונדיאל בקטאר. פיפ"א נתנה הנחייה להוסיף דקות על כל עצירה הכי קטנה, מה שהביא אותנו למחוזות האבסורד, תוספות זמן של 15-17 דקות. תיאורטית הם צודקים, אסור לבזבז זמן, אבל זה אבסורד ולכן הליגות השונות בעולם הבינו את זה והפסיקו עם זה מוקדם. באותה מידה, המשחק בנירנברג עזר למתן את השיפוט בנושא הכרטיסים בעולם הכדורגל".
אז בעצם, כולנו חבים תודה לאיוונוב השופט. גם אם ההתנהלות גרמה לערב עצבני וללא מעט עוגמת נפש ביציעים, היא עזרה באופן לא מודע לעצב את הכדורגל שאנו מכירים היום ואת התנהלות השופטים במשחקים. והמשחק הזה בנירנברג, שכאמור היו אלימים יותר ממנו, נכנס כבר מזמן לפולקלור של המונדיאל והפך לערב שאף אחד לא יישכח, בעיקר כשהוא עדיין מתנוסס ברשימת השיאים בהיסטוריה של המונדיאלים.
רשימת המכורטסים:
דקה 2: מארק ואן בומל
דקה 7: קאליד בולארוז
דקה 20: מאניש
דקה 31: קושטיניה
דקה 45+1: קושטיניה (צהוב שני ואדום)
דקה 50: פטיט
דקה 59: ג`ובאני ואן ברונקהורסט
דקה 60: לואיש פיגו
דקה 63: בולארוז (צהוב שני ואדום)
דקה 73: ווסלי סניידר
דקה 73: דקו
דקה 74: רפאל ואן דר וארט
דקה 76: ריקארדו
דקה 76: נונו ואלנטה
דקה 78: דקו (צהוב שני ואדום)
דקה 90+5: ואן ברונקהורסט (צהוב שני ואדום)
