גל השריפות מהשבוע שעבר הדגיש שוב את הפערים הקיימים במערך כיבוי האש בישראל. הנתונים מצביעים על תקצוב חסר, מחסור בכוח אדם ועל שכר נמוך בהשוואה בינלאומית, זאת על אף ריבוי השריפות בישראל. איום השריפות צפוי להפוך תדיר וקיצוני יותר בעקבות שינוי האקלים ועולה השאלה: האם המדינה עושה די כדי להבטיח מערך כבאות מתפקד, מתוגמל ויעיל?
מדינה חמה, תקציב מיובש
מזג אוויר חם ויבש בשילוב רוחות חזקות יוצרים יחד תנאים שמקלים על פריצת שריפות. בישראל כמות השטחים המיוערים גבוהה בהתחשבות באקלים החם והיבש, והתוצאות מתבטאות בנתונים. ישראל מדורגת במקום החמישי מבין יותר 80 מדינות בשיעור השריפות לנפש, בסקירה שנערכה כחלק מהדו"ח השנתי של האגודה הבינלאומית לשירותי כיבוי והצלה. בין 2018 ל-2022, ישראל סבלה מ-5.28 שריפות לאלף נפש, לעומת ממוצע של 2.19 בקרב כל המדינות הנסקרות.
על אף שיעור השריפות הגבוה, התקצוב וכוח האדם נמוכים בהשוואה בינלאומית. ההוצאה הציבורית על כיבוי אש במונחי תוצר בישראל נמוכה ב-66% מבגוש האירו וב-50% מממוצע מדינות הסמן (מדינות שלכלכלתן מאפיינים דומים לישראל: אוסטריה, דנמרק, פינלנד, אירלנד, הולנד, שוויץ ושבדיה). הפער ממדינות הסמן עומד על 0.08% תוצר, שהם כ-1.6 מיליארדי שקלים במספרי 2024. רובו של הפער מגיע מהוצאות שאינן על כוח אדם. מדובר בפער שנתי ועקבי, שהצטבר בעשור האחרון ליותר מ-10 מיליארדי שקלים ביחס למדינות הסמן ויותר מ-20 מיליארד ביחס לגוש האירו. הפער בתקצוב מערך הכבאות הוא רק דוגמה אחת מני רבות למחסור האדיר בהוצאה הציבורית בישראל.
הוצאה ציבורית על כבאות כשיעור מהתוצר (עיבוד 'דבר' לנתוני OECD)
השכר הממוצע לכבאי נמוך ביותר משליש ממדינות הסמן
התקציב החסר מתבטא במיעוט כבאים ובשכר נמוך. ישראל היא מהמדינות עם מספר הכבאים הנמוך ביותר לנפש בדו"ח האגודה הבינלאומית לשירותי כיבוי והצלה. העמקה בנתונים מגלה עובדה נוספת: מספר הכבאים שכבאות היא המקצוע הראשי שלהם והם עובדים בה במשרה מלאה גבוה בישראל בהשוואה למדינות הסמן, אם כי בסך כל המדינות, הוא עדיין מהנמוכים.
כבאים ל-1,000 נפש (עיבוד 'דבר' לנתוני האגודה הבינלאומית לשירותי כבאות והצלה)
הסיבה לכך היא שמדינות אלו פועלות במודל המסתמך על שילוב מתנדבים וכבאים במשרה חלקית, בעוד ישראל מתבססת רק על כבאים במשרה מלאה. אם מתחשבים במתנדבים ובכבאים במשרה חלקית, שיעור הכבאים לנפש במדינות הסמן הוא יותר מפי 5 מאשר בישראל. עובדה זו מתחברת לכך שהפער הגדול בתקצוב אינו נובע מכוח האדם, אלא מתקציבים נוספים הדרושים לציוד ולכשירות מערך ההתנדבות. בכמות הכבאים לנפש הכוללת את כלל המערך, ישראל ניצבת במקום ה-77 מ-82 מדינות שנסקרות בדו"ח – מקום שישי מהסוף.
המחסור במערך הכיבוי ידוע כבר שנים ומתבטא בין השאר בקושי לאייש תקני כבאים. הסיבה לכך ברורה – השכר לא אטרקטיבי מספיק: לפי נתוני המכון לחקר כלכלי, השכר הממוצע לכבאי בישראל נמוך בכ-35% מממוצע מדינות הסמן. השכר הממוצע לכבאי בישראל עומד על 14,500 שקלים בחודש. זהו אומנם שכר גבוה מהממוצע הארצי, אך הוא כולל דרגות פיקוד וכבאים בעלי ותק רב. בהשוואה למדינות הסמן, השכר נמוך משמעותית. גם במקרה הזה, מדובר בתופעה רחבה המקיפה את כלל המגזר הציבורי: לפי דו"ח שפורסם לאחרונה, שכר עובדי הציבורי בישראל נמוך משמעותית בהשוואה ל-OECD.
משכורת חודשית ממוצעת לכבאי (עיבוד 'דבר' לנתוני המכון לחקר כלכלי)
עשור וחצי מאז אסון השריפה בכרמל, ניתן היה לצפות שמערך הכבאות בישראל תוגבר והתחזק. הנתונים מראים את ההפך. הקושי להתמודד עם השריפות בשבוע שעבר צריך לשמש תזכורת לסכנה הגדולה לנפש ורכוש. בהיעדר שינוי דרמטי ונוכח שינוי האקלים, ישראל מסתכנת באסון נוסף.
