שר התרבות מבקש לתמרץ סרטים "מסחריים", אך האינטרס הציבורי הוא לעודד יצירת סרטים שיש בהם רלוונטיות תרבותית, אומץ אמנותי, גיוון סגנוני וייצוג הוגן לקבוצות אוכלוסייה שונות. רפורמת הקולנוע החדשה שלו מתעלמת מכל אלו – ואם מסחריות היא הערך הבלעדי, היא הופכת את השאיפה להגיע לקהל גדול לחלולה, צינית, חסרת ערך תרבותי, ובסופו של דבר מובילה לסרטים נצלניים, סתמיים ומכוערים
השמועה אומרת שלמרות האווירה המשוסעת שמקטלגת אוטומטית כל ויכוח ענייני לקטטה מחנאית בין הצדדים הפוליטיים הידועים, דווקא שר התרבות מיקי זוהר הוא אחד שבכל זאת מנסה להיטיב עם התחום שעליו הוא ממונה, וקשוב לדעתם של אנשי המקצוע. אז הנה ניסיון לפרוץ לרגע אל מחוץ לשיח הצפוי, ולפנות בכנות ובישירות לשר רגע לפני שהוא משנה סדרי עולם בתעשיית הקולנוע הישראלית.
הרפורמה שהניח זוהר על השולחן מבקשת לתמרץ ולתעדף סרטים "מסחריים", כאלה שפונים לקהל רחב, על פני קולנוע "נישתי" שבמקרה הטוב זוכה לאהדה ביקורתית או משתתף בפסטיבל יוקרתי בעולם. ובמקרה הרע, גם את זה לא מצליח לעשות, וסתם נעלם מעין הציבור בדממה. על פניו, זה לא רעיון רע כל כך: הציבור מוותר על 40 שקל, לא כולל פופקורן, אז לפחות צריך לשאוף לכך שהוא גם ייהנה ויספר לחברים. ואם הקהל מפנה כתף קרה לסרט, אז למה שהמדינה תממן אותו? אלא שכמו בכל כך הרבה סוגיות ציבוריות אחרות שעל סדר היום, והדרך שבה פוליטיקאים מתבטאים לגביהן – אין בין ההצהרות הפופוליסטיות של השר ובין הפרקטיקה המקצועית בשטח שום קשר. והתוצאה עלולה לגרום נזק אמיתי לתעשיית הקולנוע המקומית.
אני לא מכיר אף יוצר קולנוע, אף מפיק או מנהל קרן קולנוע, שלא שואף להגיע לקהל הרחב ביותר שניתן. וגם אם ישנה שאיפה להגיע לפסטיבל יוקרתי כלשהו – וברור שאנחנו שואפים להגיע לבמות החשובות בעולם – גם זו אינה רדיפה אחרי תהילה ריקה, אלא לפני הכל אמצעי שיווקי המבקש ליצור לסרט פרופיל תקשורתי. יש אולי מיעוט קטן של יוצרים אוונגרדיים שמסתפקים באמנות לשם אמנות, אבל כל מי שמכיר את התעשייה, הקשיים הכרוכים בהשגת מימון לסרט ואת התחרותיות הטבעית, ההישרדותית כמעט, שנתברכו בה האנשים שפועלים בתחום – יודע שכולנו רוצים לראות תור ארוך המשתרך מול קופת בית הקולנוע כשהסרט שלנו מוצג.
אם כך, ישאל השר, מדוע לא להכניס את הפרמטר המסחרי הזה כקריטריון מרכזי ומוצהר בשיטת המיון, ולמה לא לתמרץ את קרנות הקולנוע לאתר ולהעדיף רק את הסרטים שיש להם פוטנציאל מסחרי? מפני שקולנוע מסחרי באופן מובהק לא זקוק לעידוד. כמי שחווה על בשרו גם את מפח הנפש שיש בדשדוש קופתי וגם את הסיפוק העילאי המלווה הצלחה קופתית, אני יכול לומר באחריות שאין שום צורך לעודד אותנו לעשות קולנוע מסחרי. זה המנוע הברור והמובן מאליו של התעשייה.
תפקידה של קרן קולנוע ממשלתית והאינטרס הציבורי הוא לעודד יצירת סרטים שמעבר לשיקול המסחרי, יש בהם גם רלוונטיות תרבותית, אומץ אמנותי, גיוון סגנוני, ייצוג הוגן לקבוצות אוכלוסייה שונות, ומתן הזדמנות ליוצרים צעירים שזהו סרטם הראשון. לפי שיטת הניקוד החדשה שהרפורמה מציעה, כדי שקרן תוכל להמשיך את פעילותה היא תצטרך לוותר על כל השיקולים האלה, ולהעניק תמיכה רק לסרטים שהמסחריות שלהם נראית בטוחה. ואולי זה המקום להזכיר, שגם הסרטים שנראים בטוחים, לא תמיד מקיימים את הבטחתם.
בניגוד למפיקים ולמפיצים, שהשורה התחתונה הכלכלית תמיד לנגד עיניהם, יוצרים לא יכולים לצאת כך לדרך. תסריטאים ובמאיות לא יכולים לצאת למסע המפרך של הפקת סרט קולנוע, כשהמניע המסחרי הוא תכלית הכל. אם מסחריות היא הערך הבלעדי, היא הופכת את השאיפה להגיע לקהל גדול לחלולה, צינית, חסרת ערך תרבותי, ובסופו של דבר מובילה לסרטים נצלניים, סתמיים ומכוערים. ואת התעשייה שלנו היא הופכת לכזו שמנוהלת על ידי רודפי בצע דורסניים.
הייחוד של תעשיית הקולנוע הישראלית תמיד היה ביכולת לאזן בין הדחף המסחרי הטבעי לבין היצירתיות הנדירה והתעוזה האמנותית. הרפורמה של זוהר תחריב את האיזון העדין הזה.
