בנימין נתניהו חזר השבוע לבית המשפט, מצויד במכלים גדושים של רחמים עצמיים (מי שלא מסוגל לחלוק רחמים לזולת, נשארים לו הרבה לשימוש עצמי). הוא קבל מרות על הפגיעה החמורה בסדרי החלמתו כפי שציוו לו הרופאים ונזף בעדינות בשופטים על שהתעקשו לשבשם.
במי הוא לא נזף? ביריב לוין, שהניף בגלוי את נס המרד במערכת המשפט. שר המשפטים וסגן ראש הממשלה לא מכיר בנשיא בית משפט עליון ולא בחוקיות החלטות בג"ץ — זו ליבת ההפיכה המשטרית. הממשלה, ואין בלתה, היא שקובעת מה חוקי. ככה נראה ביטול של הפרדת הרשויות. הצהרה כזו מסמנת לציבור, בעיקר לבייס, שאין עוד תוקף ולגיטימציה למערכת המשפט ולעליון ולנשיאו הנבחר; מעכשיו, השר לוין הוא הכתובת הסופית לפרשנות המוסמכת של חוקי מדינת ישראל.
וזה מחזיר אותנו לנתניהו ולעדותו. ניכר בו הזעם הגדול כלפי מערכת המשפט שהעזה להעמיד אותו לדין, והשבוע השתלב בו גם הזעם על בחירת יצחק עמית לנשיא העליון, שעתיד לקבוע את הרכבה של ועדת החקירה הממלכתית וגם את ההרכב שידון בערעור אפשרי של נתניהו על פסק הדין במשפטו. אם בכלל נגיע לזה; נתניהו יעשה הכל כדי שזה לא יקרה. הוא ויריב לוין. // משה גורלי
השבוע היה אפשר להתבלבל לרגע, ולחשוב שהשבת החטופים, עד האחרון שבהם, היתה הנושא הכי בוער לשותפים הקואליציוניים. בעוד יריב לוין, שלמה קרעי, בצלאל סמוטריץ' ושאר נאמני כת קהלת המשיכו להדהד את מסרי ההפיכה המשטרית, בכירי המפלגות החרדיות קראו לראש הממשלה להשלים את כל השלבים בעסקה להחזרת הישראלים שנחטפו ב־7 באוקטובר. "נתמוך ונלך איתך, עד אחרון החטופים", הצהיר יצחק גולדקנופף, וגם אריה דרעי קרא להשלים את העסקה.
מאין מגיעה לפתע הדאגה לשלום החטופים? גם בלי להיות ציניים, את שינוי הנימה בקרב החרדים צריך לקרוא על רקע הפלונטר של חוק ההשתמטות, וההבנה שמחלחלת בקרבם שיצטרכו לגייס לפחות חלק מבניהם, לפחות לחלק מהשירות; וצריך לקרוא את שינוי הנימה גם על רקע תקיעת הסבסוד למעונות היום למגזר; ועל רקע תקציב המדינה שעוד רחוק מאישור, חודשיים מהדדליין; וצריך לקרוא אותו על רקע התמונות המטלטלות של חזרת תושבי עזה לצפון הרצועה, שמקטינות את הסיכוי לחידוש המלחמה ומגדילות את הסיכוי לפרישת סמוטריץ'; ועל רקע כניסתו של דונלד טראמפ ההפכפך לבית הלבן. אחרי שקוראים את כל הרקעים האלה, אפשר להניח שדרעי וחבריו מריחים אפשרות לבחירות —והם כבר מפזרים אבקת פיות. // גלית חמי
פוליטיקאים מתקשרים עם הציבור במילים ובמעשים, פעמים רבות תוך סתירה ביניהם. אבל השבוע שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הציג התאמה מושלמת. במעשה הוא מינה את אילן רום למנכ"ל האוצר, במילים הוא הסביר בדיוק את המשתמע מהמינוי. רום היה איש מוסד, ועומד כיום בראש המועצה האזורית מטה בנימין, באזורי התמיכה הטבעיים של סמוטריץ'. ההודעה על מינויו העבירה היטב את המסר הזה: הדגישה את הניסיון הביטחוני של רום (כאילו הוא רלבנטי), ואת עבודתו במועצה (כאילו היא רלבנטית), וגם את זה שהוא דובר איטלקית, צרפתית ואנגלית (הומור עצמי). סמוטריץ' ציין בין השאר שרום יפעל "להורדת חסמים ביורוקרטיים ולייעל את עבודת האוצר מול משרדי הממשלה למען האזרחים". קצת מדאיג שצריך להביא מישהו ש"שירת במוסד במשך 25 שנה בחוד החנית של הפעילות המבצעית בדרגה מקבילה לתת־אלוף" כדי להוריד חסמים.
באותה מידה סמוטריץ' פשוט היה יכול להודיע: "אזרחים יקרים, ניהול הכלכלה לא נמצא אצלי במקום הראשון. בבחירת מנכ"ל המשרד נתתי משקל זניח לרקע כלכלי, להשכלה, לניסיון ולהיכרות עם מדיניות ציבורית, ומשקל אפסי לשאלת האמון והמעמד של רום בציבור ובמשרד. התעלמתי מההזדמנות לשפר קצת את המוניטין שלי, ולא העליתי על דעתי לעשות מהלך שמחזק את עבודת הממשלה והכלכלה. זה באמת לא חשוב לי. המועמד מגיע מאזורי ההצבעה שלי, ולכך הענקתי חשיבות עליונה. המהלך יסייע לי במינויים חשובים בתוך האוצר, ולנוכח חוק האי־גיוס שאנחנו מקדמים, אני מאמין במנכ"ל שבתחבולות יודע לעשות מלחמה". עכשיו תורו של רום להיבחן במעשים. // שלמה טייטלבאום
פריצתה הרועשת של DeepSeek, התשובה הסינית ל־ChatGPT ומקבילותיה האמריקאיות, טלטלה השבוע את השווקים. בזמן שענקיות הטק שופכות מיליארדים על פיתוח בינה מלאכותית — או במילים אחרות, על מעבדים של אנבידיה — באו הסינים ועשו לזה עלי אקספרס. דיפסיק נראה אותו דבר, רק עולה שבריר מחיר.
עוד מוקדם לדעת אם הסינים באמת יצרו אלטרנטיבה זולה לצ'ט בוטים הקיימים. ייתכן שהנפילות בשווקים הן פשוט תחילת התיקון בשוק המניות, שעלה חרף כל האיומים, נישא על גלי האופטימיות לקראת עידן ה־AI. וייתכן שמדובר רק בגיהוק נקודתי שיישכח מהר, אולי אפילו בימים הקרובים, כשענקיות הטק יפרסמו את הדו"חות הכספיים שלהן.
כך או כך, יש לקח אחד חשוב שצריך ללמוד מאירועי דיפסיק: המרוץ ל־AI עדיין לא הוכרע. עור הדוב עדיין לא באמת חולק בין חמש השחקניות המובילות כיום. הן אומנם הראשונות, אבל לא בהכרח אלה שינצחו במרוץ — זוכרים את נטסקייפ? זו תזכורת חשובה להייטק המקומי, שהגיעה באדיבות סטארט־אפ סיני אלמוני: כשאתה קטן ורעב, היצירתיות עשויה להזין אותך. עדיין לא מאוחר לזנק על רכבת ה־AI, היא עוד רחוקה מיעדה הסופי. // סופי שולמן
פעימה היא עניין טכני, ורגשי, וגם דרך להסתיר משהו מורכב יותר
שחרור החטופים בפעימות מבטא היטב את מורכבות המילה הזאת. כי פעימה בבסיסה היא עניין טכני — היא נועדה לתאר פעילות שחוזרת על עצמה בקצב קבוע. פעימות מסמנות רציפות, סדר, יציבות. רמזור, למשל, פועם. גם למנוע יש פעימות, והמטרונום נקרא בעברית פעמן. אבל הדבר המרכזי שפועם הוא כמובן הלב שלנו. ושם המילה חוצה את הקו מהטכני לרגשי. פעימות הן סימן חיים, והקצב שלהן מעיד על מצבנו הרגשי. כשאנחנו חרדים או מתרגשים קצב הפעימות גובר, או שאנחנו מחסירים פעימה. מאז
7 באוקטובר החסרנו לא מעט פעימות, רבות מהן מדאגה לחטופים, וכעת שובם גורם לנו להחסיר פעימות במתח, אבל גם לחזור לקצב פעימות קצת יותר סדיר.
וממתי בכלל משתמשים בפעימות לתיאור שלבים בתהליך? כנראה מאז הסכם וואי ב־1998. ראש הממשלה בנימין נתניהו הכניס את המונח לשיח, כדי לא לדבר על נסיגה. הוא ארז שלוש נסיגות משטחים כשלוש פעימות. הקצב הטכני הקבוע והרגע הקצרצר שמתקשר לרגש נהפכו לחלק ממנגנון מורכב, שבו אנחנו לא בטוחים אף פעם שדבר מה אינו מסתיר דבר אחר. נדמה שמאז, וביתר שאת ב־15 החודשים האחרונים, שום דבר כבר לא מעורר תחושה של קבוע, רציף, מסודר. רק הלב עוד פועם בקצבים המשתוללים שלו, ומחסיר פעימות. כשכולם יחזרו, גם הוא אולי יצליח להתייצב. // דור סער־מן
