יותר מ-11 שעות ישבו עירית להב (58) ובתה לוטוס (22) בממ"ד בביתן שבקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר. הן נכנסו לשם עם האזעקה הראשונה בבוקר, בשעה 06:29, ויצאו כשכוחות צה"ל חילצו אותן בשעות אחר הצוהריים. בזמן הזה שטפו מאות מחבלי נוח'בה ותושבים עזתים את קיבוצן, רוצחים וחוטפים את חבריהן, בוזזים את בתיהם. לאורך השעות האלו, לא פחות מחמש פעמים, ניסו מחבלים לפרוץ את דלת המרחב המוגן ששהו בו. אבל תושייה, אומץ ואלתור מפתיע של האם ובתה הצילו את חייהן. כדי לתקשר ביניהן, בלי להשמיע קול שיסגיר אותן, התכתבו השתיים בטלפון הסלולרי.
"לא האמנתי בנעילה המאולתרת וחשבתי שזה עניין של רגעים בודדים עד שנמות" | צילום:
עמית מרטין מנשרוף
די מהר הבינה עירית שמחבלים שורצים בכל הקיבוץ ושסגירת דלת הממ"ד אינה נועלת אותה מבחוץ. אחרי סיעור מוחות קצר עם אחיה ממושב שכן אלתרו השתיים פתרון: משוט של סירה וצינור של שואב אבק נכפתו יחד בחוט מערכת התכשיטים שלה, וכך באה לעולם מערכת נעילה פנימית לידית דלת הממ"ד. השתיים התיישבו מתחת לשולחן, הקימו "חומת" ספרים בינן ובין הדלת כדי שתשמש מגן ותספוג קליעים – ועודדו את עצמן.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"לאורך כל אותו היום לא הבנו את חומרת המצב", משחזרת לוטוס. "הבנו שיש מחבלים ושאנחנו בסכנה מיידית, אבל לא את מספר המחבלים ולא את הזוועות שהם עושים. דמיינתי שיש קבוצה של 15 מחבלים שעוברים מדלת לדלת".
הכניסה הראשונה של המחבלים לבית משפחת להב הביאה את האם ובתה להשלמה שהינה הגיע סופן. "לא האמנתי בנעילה המאולתרת, חשבתי שזה עניין של רגעים בודדים עד שנמות", נזכרת לוטוס. "לא הייתה אופציה אחרת".
"אמרתי לאימא שכשהם נכנסים, שלא תצרח, שנקבל את זה. הייתה השלמה עם המוות". עירית ולוטוס להב | צילום:
עמית מרטין מנשרוף
מה עושים עם ההבנה הזו?
"האינסטינקט הוא להיכנס להיסטריה, אבל החלטתי שלא אמות בהיסטריה, החלטתי להיות רגועה. אמרתי לאימא שאם המחבלים נכנסים לא תצרח ולא תצעק, שפשוט נקבל את זה. הייתה השלמה עם המוות. ניסינו להיות צמודות אחת לשנייה כדי להגן בגופנו אחת על השנייה", מספרת לוטוס.
עירית מוסיפה: "היא חשבה שאצעק – אבל זה לא היה באג'נדה. כשהשלמנו עם המוות האימה עברה. הבנו שאלה הרגעים האחרונים שלנו. החזקנו ידיים ברכות, לא מתוך פחד אלא מתוך השלמה שאלה הדקות אחרונות ושצריך לעבור אותן הכי טוב. הבנו שאלה המילים האחרונות שלנו. הודיתי ללוטוס שזכיתי להיות איתה 22 שנה".
"גודל האסון נגלה אליי תוך כדי שאני רואה בית אחרי בית שרוף". הבית ההרוס של משפחת להב | צילום:
באדיבות המשפחה
לוטוס: "ישבנו מחובקות מתחת לשולחן ונפרדנו אחת מהשנייה. אמרתי לאימא שאני אוהבת אותה והודיתי על כל הדברים שעשתה בשבילי. אמרתי לה שהיו לנו 22 שנים טובות ביחד ושזכינו אחת בשנייה. דיברנו בלחש. הלב דפק כל כך חזק, שפחדתי שהמחבלים ישמעו. הזעתי כאילו רצתי מרתון. הפחד היה מהול בהלם ובעצב".
אבל הנעילה פעלה. המחבלים לא הצליחו לפתוח את דלת הממ"ד ויצאו מהבית. כך גם בארבע הפעמים הבאות שחדרו חוליות מחבלים אל הבית. הפחד המצמית חזר שוב ושוב, אבל הפעם נמהל בשביב של תקווה שהנעילה, שבינתיים עברה חיזוקים ושפצורים, עשויה להציל את השתיים.
"ראיתי כאוס, אנשים בוכים בהיסטריה, שחורים מפיח". חייל מלווה את עירית ולוטוס מחוץ לקיבוץ ב-7 באוקטובר | צילום:
באדיבות המשפחה
אחר הצוהריים הגיעו לוחמי צה"ל סוף-סוף לביתן של עירית ולוטוס. אחרי שהצליחו לשכנע את השתיים שהם ידיד ולא אויב, הן יצאו מהממ"ד. הבית היה הפוך ושבור. לוטוס אספה את הכפכפים מהמדרכה בחוץ וויתרה על הניסיון למצוא בגדים שיחליפו את הפיג'מה.
הן צעדו על שבילי הקיבוץ מלוּוות בחיילים. "כשהיינו בממ"ד הרחנו רק את ריח העשן. אחרי שיצאנו ראינו את כל הקיבוץ מלא עננים של עשן שחור", משחזרת עירית. "החיילים הוליכו אותנו בין בתים שחלקם עדיין בערו. גודל האסון נגלה אליי בזמן שראיתי בית אחרי בית שרוף. התהלכנו בין אש, עשן ואפר. מחזה סוריאליסטי, חשבתי לעצמי אז שזה נראה כמו סרט של רמבו".
"הבנו שאלה המילים האחרונות שלנו. אמרתי לה תודה שזכיתי להיות איתה 22 שנה". עירית ולוטוס בבית בניר עוז | צילום:
עמית מרטין מנשרוף
האם ובתה הגיעו עד לביתה של יפה אדר. שם ובשני מבנים סמוכים כונסו שורדי הקהילה. הבית היה מבולגן. גם בו "טיפלו" המחבלים. "התחלתי לסדר את הבית שלה ואמרתי לעצמי שבעוד רגע היא תצא מחדר השינה", אומרת עירית. "ואז יצאה הנכדה שלה מחדר השינה וצעקה: 'סבתא שלי נחטפה'. רק אז הבנתי שאנשים נחטפו. הפסקתי לסדר את הבית ויצאתי למרפסת. התחילו להגיע ילדים של חברים ואמרתי לעצמי שאני מקווה שההורים שלהם 'רק' חטופים".
לאט-לאט הגיעו עוד ועוד שורדים. "הסתכלתי סביב ואמרתי, 'מה, זה כולם? כמעט אין אף אחד'. הכמות פתאום נוחתת לתודעה. קלטתי שיותר ממאה אנשים חסרים. חברים שלי, הורים של חברים שלי, ילדים של חברים שלי. זה בלתי נתפס".
"הבנו שקיבלנו את החיים שלנו במתנה". יממה לאחר הטבח, עירית להב בניר עוז | צילום:
באדיבות המשפחה
פחות מ-250 איש התקבצו שם. חלקם אחוזי הלם ואימה, חלקם ילדים שלא ידעו היכן הוריהם. חברי הקבוצה תחקרו זה את זה, הרכיבו רשימות ולאט-לאט התחילו להבין – הם קבוצת השורדים היחידה. אין יותר תושבים בקיבוץ. הם היחידים שנשארו מקרב מי שהיו בו באותו בוקר ולא נרצחו או נחטפו. רבע מתושביו איבדו באותו יום את חייהם או נשבו והועברו לעזה.
שעה קלה אחר כך רוכזו כולם במבנה של גן ילדים. "עד אז ידענו שאנשים בקיבוץ נרצחו ושיש אנשים שלא יודעים איפה הם", מספרת לוטוס. "ידענו ששרפו בתים וידענו שיש מי שהפסיקו לענות. חשבתי שמדובר על נרצחים בודדים, לא הבנו את ההיקף בכלל. כשהוליכו את כולנו לגן הילדים הבנתי שמי שסביבי הם היחידים שנשארו. ראיתי כאוס, אנשים בוכים בהיסטריה, שחורים מפיח, חלק פצועים".
את היממה הבאה העבירו שורדי ניר עוז בשני מבנים של גן ילדים. ישנו על הרצפה, אכלו מקופסאות שימורים שמצאו ושתו מברז מים שסיפק להם זרזיף דל. אפילו כשעלו לאוטובוסים בקיבוץ שהוזמנו כדי לפנות אותם משם, הפחד לא נגמר.
"כשהיינו באוטובוסים פתאום הייתה התרעה על ירי נ"ט לכיווננו", אומרת לוטוס. "אמרו לנו, 'מהר, תשכבו על הרצפה'. ושוב פעם הפחד המטורף". ההתרעה נשארה רק התרעה.
אנחת הרווחה האמיתית הראשונה השתחררה בערב של יום ראשון. עירית ולוטוס הגיע לבית של קרובי משפחתן. הן אכלו, שתו, הסירו את הבגדים שהיו ספוגים ריח עשן והתקלחו. "לא האמנו ששרדנו", אומרת לוטוס. "לקח לי שלושה ימים לעכל את זה שאני בחיים". גם עירית יכלה סוף-סוף לנשום קצת. "איזה אושר זה היה להיות פתאום מחובקות ומוגנות ועם המשפחה שאנחנו אוהבות וחשבנו שלא נראה בחיים", אמרה. "הבנו שקיבלנו את החיים שלנו במתנה".
