במערכת הבחירות המוקדמות של 2016, כאשר כמעט כל הממסד הרפובליקאי התנגד חד משמעית למועמדותו של דונלד טראמפ, אחד מיריביו הזהיר, כי טראמפ הוא "מועמד התוהו־ובוהו", ואם ייבחר לנשיא הוא יהיה "נשיא התוהו־ובוהו". המזהיר היה ג'ב בוש, יורש העצר של שושלת שהניבה שני נשיאים.
● "אנחנו צריכים את גרינלנד": דנמרק בהלם מאיומי טראמפ, אבל מגיבה בזהירות
● כותרות העיתונים | "הנשיא חבר לטרוריסטים": סערה בברזיל אחרי צווי המעצר לחייל צה"ל
תשע שנים אחר כך, תוקף תחזיתו לא פג. אדרבא. בימים האחרונים התחילה להתחוור השפעת התבטאויותיו של טראמפ על יציבותן הפוליטית של בעלות ברית דמוקרטיות מרכזיות של ארה"ב.
את המחיר הדרמטי ביותר לפי שעה שילם ג'סטין טרודו, שהתפטר השבוע מראשות ממשלת קנדה. בבריטניה, ראש הממשלה השמאלי־מרכזי, קיר סטארמר, מצא את עצמו מתגונן מפני הסתה חסרת תקדים של אילון מאסק, שותפו הפוליטי הקרוב של טראמפ. מאסק, שכמעט אינו מש מצידו של הנשיא המיועד, גם קרא לבוחרים הגרמניים להצביע בעד מפלגת ימין קיצונית, שלא נראתה דוגמתה בגרמניה מאז אתן־יודעות־מי.
טרודו מתפטר על שער עיתון קנדי, 7 בינואר
טראמפ בוחש בדנמרק, מפני שהוא רוצה את גרינלנד. וטראמפ ומאסק אירחו השבוע כיד המלך, או אולי כיד הקיסר, את המדינאית הימנית ביותר באירופה הדמוקרטית, ראש ממשלת איטליה ג'ורג'יה מלוני, שאילן היוחסין של מפלגתה, גם אם לא מצעה ודרכי פעולתה, קושר אותה אל הפשיזם שבין שתי מלחמות העולם.
שהעולם כולו ינחש
קשה לדעת אם כל זה היה מתוכנן מראש. טראמפ ידוע בהתפארויותיו החוזרות, שהוא עושה שימוש מבריק בסגולת חוסר־הוודאות של התנהגותו. הוא יודע לאן הוא רוצה להגיע, כנראה, אבל הוא מניח שסיכויי הגעתו תלויים בהצלחתו לבלבל את היריב.
הוא רוצה שהעולם כולו ינחש את כוונותיו. במסיבת עיתונאים באחוזתו בפלורידה ביום ג' הוא נשאל אם ישתלט על תעלת פנמה ועל גרינלנד באמצעים צבאיים. הוא השיב: "אני לא אתחייב כרגע. יתכן שאתם תצטרכו לעשות משהו". הבה נתעלם מליקויי התחביר של תשובתו. מה שנובע ממנה הוא הצורך לבלבל ולהביך, גם אם הנבוכות הן שתי ידידות קרובות של ארה"ב, ואחת מהן, דנמרק, נמצאת איתה בברית נאט"ו זה 75 שנה.
במסיבת העיתונאים, טראמפ איים על דנמרק במכסי־עונשין, הנשק החביב עליו ביותר ביחסים דו־צדדיים. הוא כבר הודיע שיטיל מכסים כאלה על סין (לא בעלת ברית), על מקסיקו (שכנה ידידותית שאיתה יש לארה"ב הסכם סחר חופשי), ועל קנדה (גם ברית צבאית, גם סחר חופשי).
"לאנשים אין מושג אם לדנמרק יש איזושהי זכות חוקית [על גרינלנד], אבל אם יש להם, עליהם לוותר עליה, מפני שאנחנו זקוקים לה לבטחוננו הכלכלי, לבטחוננו הלאומי", דברי טראמפ. האם אפשר אפילו להתחיל לשער מה יקרה, אם הצבא האמריקאי ישתלט על גרינלנד, נגד רצונן של דנמרק ושל הממשלה האוטונומית הגרינלנדית? מה יקרה אם דנמרק תפנה אז אל 30 חברות נאט"ו האחרות, בבקשה להחיל את סעיף 5 באמנת הברית על סיוע צבאי לחברה מותקפת? לאיזו מחלקה של מדע בדיוני מוטרף שייכת התפתחות כזאת? "תוהו־ובוהו" לא יספיק כדי לתאר אותה.
המדינה ה־51
טראמפ ואנשיו אינם מסתפקים בדרישות טריטוריאליות. הם עוסקים בשבועות האחרונים בנסיונות גלויים לערער את יציבותן של דמוקרטיות.
התערבות אחת כבר נשאה פרי: איומי טראמפ על קנדה חוללו משבר בממשלתה, סגנית ראש הממשלה ושרת האוצר התפטרה, וראש הממשלה, ג'סטין טרודו, נאלץ השבוע להודיע שהוא עצמו יפרוש מייד לכשמפלגתו תבחר יורש, בעוד חודשיים וחצי.
טראמפ מלקק את שפתיו. הוא התחיל את התהליך כאשר לגלג על טרודו ועל קנדה, והציע לשכנה הענקית מצפון להסתפח אל ארה"ב כמדינה ה־51, וטרודו יוכל להיות המושל שלה. גם מנהיגי ימין בקנדה דוחים את הרעיון על הסף. אחד מהם הציע לקנות מארה"ב את אלסקה.
ג'סטין טרודו / צילום: ap, Andrew Kasuku
טראמפ הואיל להבטיח ביום ג', שהוא לא יכבוש את קנדה, אם כי היא דורש שהיא תתחיל לשלם בשביל ביטחונה. היא מוציאה סכומים קטנים עד גיחוך, וצבאה הוא מן החלשים ביותר בברית נאט"ו. מאמר מערכת ב'גלוב אנד מייל', העתון החשוב ביותר בקנדה, הכריז בחודש שעבר, "אילו שריפות־יער היו האויב העיקרי של צבא קנדה, הוא היה מסוגל בהחלט לעמוד במשימתו".
ההתערבויות בגרמניה ובבריטניה היו מעשי ידיו להתפאר של אילון מאסק, אשר מהות השותפות בינו לטראמפ עדיין לא התבהרה. מזומן לו תפקיד בכיר, אם כי לא־פורמלי, בממשל טראמפ. הוא העתיק פחות או יותר את מקום מגוריו לדרום פלורידה, והוא נמצא באשר טראמפ נמצא. טראמפ אינו נוטה להעריך אנשים הגונבים ממנו את ההצגה, אבל לפי שעה הוא נוהג במאסק בידידות ובאורך רוח. מאסק נוכח בפגישות חשובות, ועושה נפשות לרעיונות שעליהם טבוע חותמו של טראמפ.
למוטט את הסדר החוקתי
מאסק עוזר לטראמפ לנרמל את הלא־נורמלי. הוא חוצה קווים אדומים במידה המקהה בהדרגה את חושינו. תמיכה פומבית חוזרת ונשנית בימין הקיצוני בגרמניה ערב הבחירות לבונדסטאג היא לא רק התערבות גסה בענייניה של דמוקרטיה זרה, אלא היא מנותקת במידה מסוכנת מן ההיסטוריה ומן השכל הישר.
אנשים רציניים, גם אם הם תומכים במפלגות ימין, אינם נותנים את ברכתם לימין קיצוני גרמני, לפחות בגלל האסוציאציות, אלא אם כן יש את נפשם לסכן את עצם השיטה החוקתית. במקרה של טראמפ ושל מאסק, מיטוט הסדר החוקתי אינו רחוק מן הדעת. טראמפ הכריז פעם כי הוא ישעה את חוקת ארה"ב.
ההתערבות בבריטניה הרחיקה עוד יותר לכת. גם היא באה מפי מאסק, אבל טראמפ ויתר ביום ג' על ההזדמנות להסתייג ממנה אף כמלוא הנימה במסיבת העיתונאים שלו.
מאסק האשים את ראש הממשלה סטארמר ואת אחת השרות בממשלתו בהימנעות מלחקור אונס של מאות נערות לבנות בידי מהגרים פקיסטניים לפני 15 שנה. הוא קרא להשליך את סטארמר ואת השרה לבית הסוהר. הוא יעץ למלך צ'ארלס לפזר את הפרלמנט ולערוך בחירות חדשות, חצי שנה לאחר הבחירות שהעלו את סטארמר לשלטון ברוב עצום. תיאורטית, מלך בריטי יכול לעשות כן. אבל זו תהיה חריגה מתקדימים של מאות שנים, וחזקה עליה שתניב משבר חוקתי עצום.
מאז מלחמת העולם השנייה, הקרבה בין ארה"ב לבריטניה מתוארת לעתים קרובות כ'מערכת היחסים המיוחדת', שאין דוגמתה בין ארה"ב לארץ כלשהי. עם טראמפ ועם מאסק ספק אם ייוותר שם משהו 'מיוחד'.
מדיניות חוץ של דחפים ושל גחמות היא אמנם מתכונן לתוהו־ובוהו ביחסים הבין לאומיים. שטות תהיה להניח 'יחסים מיוחדים' בין ארץ כלשהי לדונלד טראמפ. למען האמת, עצם ההנחה הזו עשויה לשכנע את טראמפ להפוך את היוצרות כדי להוכיח את ההיפך.
