מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית תמה ונשלמה. אומנם עוד נותר התהליך הפרוצדורלי של אשרור האלקטורים בידי המדינות וספירתם בגבעת הקפיטול ב-6 בינואר, ארבע שנים בדיוק אחרי ההסתערות על הקונגרס, אבל הדרמה הפוליטית כבר הסתיימה. הנה שלוש תובנות מרכזיות על השנה שחלפה ועל אלו שבדרך:
1. צמודים, צמודים
בעוד פחות מחודשיים ישוב דונלד טראמפ לבית הלבן כשבשליטתו כל מעוזי הכוח באמריקה – רוב דחוק בבית הנבחרים, שיעמוד כנראה על 220-215 לטובת הרפובליקנים. הוא צפוי להצטמצם עוד יותר ברגע שיפרשו חברי הקונגרס אליס סטפניק (ניו יורק) ומייקל וולץ (פלורידה), ויתחילו את תפקידיהם כשגרירה באו"ם וכיועץ לביטחון לאומי (בהתאמה), ואם חבר הקונגרס מאט גייטס (פלורידה) יממש את הבטחתו לא לכהן גם בקונגרס הנכנס אף שנבחר אליו, לאחר שהתפטר מתפקידיו כשחשב שימונה לתובע הכללי.
בסנאט הרוב הרפובליקני יהיה מוצק יותר, ויעמוד על 53-47. הדבר עדיין לא מבטיח תהליך חקיקה חלק הודות לפיליבסטר, שדורש עוד שבעה דמוקרטים כדי לעקוף אותו. גם בכל הקשור במינויים או בסעיפים תקציביים, שדורשים רוב רגיל, ה"שוליים" הרפובליקניים פריכים יותר ממה שנדמה. הסנאטוריות ליסה מרקאוסקי (אלסקה) וסוזן קולינס (מיין) הן הסמנים המרכזיים של המפלגה וכבר הצביעו לא פעם נגד העדפותיו של טראמפ. לצידן יש עוד כמה "חשודים מיידיים" שצפויים להיות בלם נגדו בסוגיות מסוימות, בהם מנהיג המיעוט היוצא מיץ' מק'קונל (קנטקי) ומנהיג הרוב הנכנס ג'ון ת'ון (דרום דקוטה), והסנאטור ג'ון קורטיס (יוטה) שמחליף את מיט רומני הפורש לא רק במושב שהוא תופס אלא גם בעמדותיו המתונות יחסית (למשל בנושאי אקלים ולהט"ב).
וכמובן גולת הכותרת, טראמפ זכה ב-popular vote – אומנם חסר משמעות מבחינת סמכויות אבל חשוב ביותר מבחינה תדמיתית, טראמפ קיבל כ-2.5 מיליון קולות יותר מהאריס, בתום ספירת 99.7% מהקולות.
ההתעכבות על מוקדי הכוח האחרים בוושינגטון חשובה מכיוון שהיא מלמדת שלמרות "הניצחון המוחלט" של טראמפ, אמריקה נותרה חצויה. אף שמפת האלקטורים מראה "גל אדום", כמעט מחצית מאזרחיה של אמריקה הצביעו נגד טראמפ, ולמרות קבלת ההפסד ניכר שהם לא הולכים לשום מקום.
2. החברה האמריקאית משתנה
לפי סקרי היציאה של CNN, ב-2016 הילרי קלינטון זכתה בקולותיהם של 66% מההיספנים, ואילו ב-2024 קמלה האריס זכתה רק ב-51% מקולות ההיספנים. קלינטון זכתה ב-63% מקולות הגברים ההיספנים, האריס רק ב-44%.
בקרב מצביעים שאינם לבנים האריס אומנם שמרה על ההובלה – 65% בקרב בעלי השכלה אקדמית, 64% בקרב מי שאין להם השכלה אקדמית – אך הפער לטובתה הצטמצם (קלינטון זכתה ב-72% ו-76%, בהתאמה). לעומת זאת, האריס התחזקה בקרב מצביעים לבנים ומשכילים – קלינטון זכתה ב-45% מקולותיהם בלבד, ואילו האריס שבה להובלה כשזכתה ב-53% מקולותיהם.
גם בחתך של הכנסה ניכרים השינויים הדמוגרפיים: קלינטון זכתה ב-53% מקולות העניים (מרוויחי פחות מ-50 אלף דולר בשנה), האריס רק ב-48%. בקרב המעמד הבינוני-נמוך (מרוויחי פחות מ-100 אלף דולר בשנה) קלינטון זכתה ב-49%, והאריס ב-47% בלבד.
המספרים מדברים בעד עצמם: הדמוקרטים הם כבר לא מפלגת העם. "קואליציית המיעוטים", האסטרטגיה הפוליטית שהביאה את ברק אובמה לבית הלבן (פעמיים), נסדקה לחלוטין. טראמפ הצליח לשפר את מצבו בקרב מצביעים היספנים (בעיקר גברים היספנים); מצביעים לא-לבנים ולא-משכילים, רבים מהם חלק מ"מעמד הפועלים" החדש; ומצביעים מהמעמד הבינוני-נמוך.
הנקודה לגבי "מעמד הפועלים החדש" היא לא רק אנקדוטה סטטיסטית. כל מי שטייל או ביקר בערים הגדולות בארה"ב שם לב שיש קורלציה חזקה בין גזע לבין מקצוע – רוב מוחלט של נותני השירות (מלצרים, טבחים, חדרנים ונהגי מוניות) ושל עובדי תשתיות (בעיקר בניין או כבישים) אינם לבנים. הדמוקרטים, שבעבר הצטיינו בייצוג "העם" (בוודאי לעומת הרפובליקנים, "המפלגה של הקאנטרי קלאב"), איבדו את ההגמוניה שלהם בקרב מצביעים לא-לבנים, ואת ההובלה שלהם בקרב מצביעים קשי יום. יוקר המחיה המאמיר בארה"ב סייע לדחוף את המצביעים האלו לזרועותיו של טראמפ.
אם הדמוקרטים רוצים לשוב לשלטון עליהם להבין תחילה כיצד הם הפכו, כפי שניסח זאת אילון מאסק באחד מציוציו ברשת הטוויטר, ל"מפלגה של אליטות עירוניות". לטענות של מצביעי טראמפ רבים על כך שהדמוקרטים "התאבססו על מגדר" יש תרומה לכך. נכון, הסערה סביב חברת הקונגרס שרה מקברייד, שתהיה הטרנסית הראשונה לכהן בקונגרס אף שאינה מבססת את עצמה כשגרירה של הקהילה הטרנסית, מוכיחה דווקא ההפך. אבל הדימוי שנוצר יהיה להם לרועץ. מכאן "מלחמת האזרחים" הפנימית של הדמוקרטים תיקח אותם לשני כיוונים – אלו שירצו "לשבור למרכז", להתמקד בסוגיות החיים עצמם ולכל הפחות למתן את העמדות הציבוריות לגבי קליטת הגירה והקהילה הטרנסג'נדרית, ואלו שיתעקשו לשבור עוד יותר שמאלה בטענה שרק מדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית תוכל להתגבר על הפערים הזהותניים של גזע ומגדר ולכרסם בבסיס התמיכה של טראמפ בקרב מעמד הפועלים.
3. הסכנה בלהפוך לעניין של מפלגה אחת
כמה ימים אחרי הבחירות, כשהייתי בביקור בארה"ב מטעם ליברל במטרה לחזק את הברית של ישראל עם אמריקה הליברלית, התקשר אליי יועץ של חבר כנסת בכיר. "אתה לא אמור להיות מובטל? הרי עכשיו, כשטראמפ ניצח, מי צריך את הדמוקרטים?"
הגישה הזו הרסנית. אומנם לרפובליקנים הובטח רוב בכל מוקדי הכוח בוושינגטון עד 2026 לפחות, וטראמפ אייש את תפקידי המפתח בתחומי הביטחון הלאומי בעיקר בנצים אוהדי ישראל ולא בבדלנים מסתגרים. זה טוב, וגם מי שמתנגדים לטראמפ בישראל צריכים להכיר בכך.
אבל באותה מידה, ובפרפרזה על משפטו המפורסם של אריאל שרון, "פעם הרפובליקנים למעלה ופעם הם למטה". לפני 20 שנה בדיוק ג'ורג' בוש זכה בכהונה שנייה, עם רוב הקולות ב-popular vote, והרפובליקנים חיזקו את הרוב שלהם בשני בתי הקונגרס. ארבע שנים לאחר מכן, ברק אובמה נבחר לנשיא, תוך שהוא מנצח במעוזים רפובליקניים כמו וירג'יניה, אינדיאנה, צפון קרוליינה וקולורדו, בפער של כמעט עשרה מיליון קולות (7%), והדמוקרטים השיגו את שני בתי הקונגרס. "הניצחון המוחלט" של הרפובליקנים אומנם מוחלט, אך אין ערובה שהוא נצחי.
בשיחה עם גורמים באחת הלשכות הכי בכירות במפלגה הדמוקרטית, נאמר לי מפורשות: "לישראל אין את הפריווילגיה להפוך לסוגייה מפלגתית באמריקה. כדי לשמור על ביטחונה, על שגשוגה ועל יכולתה להתקיים, היא זקוקה לתמיכה חוצת מחנות. רק תסתכל על הגירה, נושא קריטי שמהרגע שהפך לפוליטי הוא תקוע ובלתי אפשרי לקדם אותו – אתם לא רוצים לגמור כמו הגירה, נכון?"
המחנה הליברלי, או המרכז-שמאל, במפלגה הדמוקרטית, עובד על כך. הוא יודע שהשותפים הטבעיים שלו לשמירתה של ישראל סוגייה דו-מפלגתית נמצאים במחנה השמרני-מסורתי של הרפובליקנים, חלקם יושבים בקבינט המתהווה של טראמפ, עם שחקנים כמו סטפניק, וולץ והסנאטור מפלורידה מרקו רוביו, שר החוץ הנכנס. אך כשם שידידי ישראל במפלגה הדמוקרטית דוחפים לכך, הן מול שותפיהם הרפובליקנים והן מול המחנה הפרוגרסיבי (שם נדרשת עבודה רבה), כך על ישראל לא לזנוח אף אחד מהמחנות הפוליטיים באמריקה.
לשים את כל הביצים בסל הרפובליקני היא המלצה ששקולה ללשים את כל הכסף על מניה אחת. אותם גורמים במפלגה הדמוקרטית הצביעו גם על התחזקות המחנה הבדלני במפלגה הרפובליקנית – ועל סגן הנשיא הנכנס ג'יי די וואנס כמייצג הבולט שלו – כאות אזהרה למי שמבקש לזנוח את הדמוקרטים. התחרות בין השמרנים-מסורתיים לבין הבדלנים על עיצוב ממשל טראמפ תהיה עזה לא פחות מהתחרות בין הליברלים לבין הפרוגרסיבים באופוזיציה. הגמר בין המנצחים ייערך בבחירות 2028.
