"לייצר כל יום מוצרים כחול לבן שמיוצאים לכל העולם, ולעשות את זה מקיבוץ דן, מהציפורן של אצבע הגליל, כמעט מגדר הגבול – זה חלק ממה שנותן לי ולעובדים את המוטיבציה להמשיך לעבוד. ההבנה שאנחנו עושים כאן ציונות, שמירה על הגבולות ואפילו מסמנים את הגבולות", אומר ל'דבר' ניר שמואל, מנכ"ל מפעל דן-פל בקיבוץ דן.
שמואל, בן 51, נולד בבת ים אבל חי בגליל כבר כמעט 35 שנה, חבר קיבוץ שמיר, ונכנס לתפקיד מנכ"ל המפעל בתחילת נובמבר, בלב תקופה סוערת. "המפעל שלנו יושב בקיבוץ דן המפונה, פחות מ-2 קילומטרים מגבול לבנון. זה הזוי להיכנס לנהל חברה בינלאומית בתקופה כזו. המלחמה הוסיפה המון אתגרים שהופכים את ההתנהלות למורכבת מאוד".
במפעל עובדים כמאה עובדים המייצרים מוצרי פוליקרבונט לתחום הבנייה – לחזיתות מבנים, לחיפוי, לקירוי ולהצללה. "אנחנו אוהבים להשתמש במונח 'אדריכלות אור' כי הפתרונות שלנו מאפשרים העברה או הכנסה של אור טבעי למבנים דרך מעטפת המבנה, הקירות והגג. יש נטייה לחשוב על פוליקרבונט כעל סוג של פלסטיק שלא מתחבר עם איכות הסביבה, אבל כשמסתכלים על המכלול, התועלת של החיסכון האנרגטי שנוצר משימוש במוצרים שלנו גדולה מהעלות האקולוגית, כך שבסופו של דבר אנחנו עוסקים בעצם בקידום בנייה ירוקה".
ניר שמואל. "אתה עובד ושומע אזעקה – עוזבים הכול ורצים למרחב המוגן לחכות שם כמה שצריך. זה יכול להיות גם באמצע העמסה של מכולה" (צילום: דן-פל)
הקבוצה מעסיקה כ-250 עובדים. מפעל הייצור המרכזי בקיבוץ מייצר כשני שלישים ממוצרי החברה. 90% מהמוצרים המיוצרים בו נשלחים לייצוא. "רוב העובדים שלנו בישראל מגיעים מקריית שמונה, מרמת הגולן, מכפר רג'ר השכן ומהקיבוצים באזור. כמובן בימים אלה הרבה מהעובדים שלנו מפונים מבתיהם". למרות הכול, מרבית העובדים ממשיכים להגיע למפעל, גם מהמקומות שפונו אליהם. "אנחנו משתדלים כמה שאפשר לנרמל את המצב, 'שגרת מלחמה'. עובדים ובין לבין רצים לממ"דים ולמרחבים המוגנים, לפעמים גם שלוש פעמים ביום. אתה עובד ושומע אזעקה – עוזבים הכול ורצים למרחב המוגן לחכות שם כמה שצריך. זה יכול להיות גם באמצע העמסה של מכולה, ולפעמים כמה דקות אחרי שיצאת מהמרחב המוגן צריך לרוץ אליו שוב.
מפעל דן-פל. "העובדים מגיעים כי הם מבינים את המשמעות שדווקא בתקופה הזו ובמציאות המדינית ודעת הקהל העולמית עלינו – אנחנו ממשיכים לייצר מכאן" (צילום: דן-פל)
"אצלנו אין גם 15 שניות, והרבה פעמים אתה שומע את הבומים לפני האזעקה. העובדים כבר יודעים לזהות אם הפיצוצים הם יציאות שלנו או ירי לכיווננו, ויש גם איום של כטב"מים. כמובן הוספנו הרבה מיגוניות ברחבי המפעל. אני משתדל להיות כמה שאפשר עם העובדים באולם הייצור, ולשאול אותם כל הזמן מה שלומם ומה מצבם. להראות להם שאנחנו כהנהלה יחד איתם, ולטפטף כל הזמן את החשיבות של מה שאנחנו עושים, התרומה של זה לכלכלה ולמדינה. זה הניצחון הקטן שלנו".
גם הדרך לעבודה ובחזרה מלחיצה לדבריו, משום שמה שמופיע בחדשות הרבה פעמים כ'נפילה בשטחים פתוחים' יכול להיות גם באזור הכבישים. "לא תמיד יש אפילו אזעקות, אז נוסעים עם חלון פתוח, ערניים. כולנו עם אפליקציות של פיקוד העורף, ולפעמים אתה עוצר בצד ונשכב ליד הכביש".
בכל זאת, נוכחות העובדים מלאה. "צריך להצדיע להם על כך, זה לא ברור מאליו. המדינה מאפשרת לעובדים לא לעבוד ולקבל שכר מלא. אנחנו כמובן משלמים פרמיה לעובדים שמגיעים, אבל אני יודע שרוב העובדים היו מגיעים לעבודה בכל מקרה, כי הם מבינים את המשמעות שדווקא בתקופה הזו ובמציאות המדינית ודעת הקהל העולמית עלינו – אנחנו ממשיכים לייצר מכאן. אני מאוד גאה ומוקיר את העובדים שלי על העבודה שלהם בעשרת החודשים האחרונים. לא פגענו בלקוחות שלנו, למרות חששות מאוד גדולים בתחילת המלחמה שנתקשה לספק בזמן. הוכחנו שאפשר לסמוך עלינו ואנחנו ממשיכים בכל הכוח קדימה רק בזכות העובדים".
המפעל פועל 24 שעות ביממה בשלוש משמרות. "לא הפסקנו פעילות בכלל לאורך כל המלחמה, למעט הפסקה קצרה של כמה שעות בליל הכטב"מים. מעבר לאחריות למקסם את הרווח של החברה, בעצם זה שאני מגיע לעבודה ודואג שהיא תמשיך לעבוד אני רואה שני ערכים מוספים, שתי מטרות שנותנות לי בימים האלה כוח: המחויבות לאפשר לעובדים שלי יציבות מסוימת, עוגן איתן בהתקופה הזו שכל העולם התהפך בה; והתחושה שלייצר כאן זה ציונות ושמירה על הבית פשוטו כמשמעו".
הוא טוען שהמדינה לא פעלה בחוכמה כשפינתה את תושבי האזור. "חבל שלא דאגו לתקן את זה עד עכשיו". לדבריו, לעובדי המטה והמנהלה שיכולים לעבוד מרחוק, החברה אפשרה זאת, אבל מרבית העובדים הם עובדי ייצור. "יש לי כיום שישה עובדים בחל"ת כי פונו רחוק מדי – חלקם לאילת, עוד ארבעה עובדים במילואים מאז-7 באוקטובר, ועוד שניים שיצאו למילואים לסירוגין. זה כ-10% מהעובדים במפעל יצרני, וזה אתגר גדול".
מוצר של דן-פל. "אנחנו לא מכירים לקוחות שלא רכשו מאיתנו כי אנחנו חברה ישראלית" (צילום: דן-פל)
משמעות המחסור בכוח אדם היא שחיקה של העובדים שכן מגיעים לעבודה, ונדרשים לעבוד שעות נוספות. רבים מהם גם מפונים. "לעובדים שלנו באזור טבריה שכרנו מכוניות והם ממשיכים להגיע יום-יום לעבודה. אבל אנשים לא גרים תקופה ארוכה בבית שלהם וזה יוצר עקה, נוספת על זה החרדה הביטחונית ושעות הנסיעה הארוכות – עובד שהיה רגיל להגיע בשש בבוקר למשמרת מקריית שמונה מגיע עכשיו באותה השעה אבל יוצא מטבריה".
יש אתגרים נוספים: התייקרות ההובלה וחומרי הגלם. "אחד האתגרים מתקופת המלחמה הוא פשוט לדאוג לאוכל לעובדים. לפני המלחמה העובדים שלנו אכלו בחדר האוכל של הקיבוץ, אבל הוא נסגר מאז הקיבוץ פונה. אבל גם חלק גדול מספקי הקייטרינג מקריית שמונה לא פועלים, כי גם עיר המחוז שלנו מפונה. זה הופך הכול למורכב יותר, לעיסוק שהוא ממש ברמה היומיומית".
למרות האווירה האנטי-ישראלית בעולם, התדמית של המפעל לא נפגעה. "אנחנו לא מכירים לקוחות שלא רכשו מאיתנו כי אנחנו חברה ישראלית". הוא סבור שזה הזמן שבו על המדינה לפעול לקדם בחו"ל מוצרים ישראליים.
התעשייה היא המנוע לחזרה הביתה
"לתעשייה יש תפקיד מאוד חזק עכשיו ויהיה לה גם תפקיד מאוד גדול בשיקום קו העימות", אומרת מיכל צורן, תעשיינית חברת קיבוץ סאסא בגליל העליון, המכהנת כראש תחום סחר חוץ ופיתוח עסקי באיגוד התעשייה הקיבוצית ומלווה מטעם האיגוד את מפעלי הצפון וקו העימות בכל הקשור להמשכיות עסקית בימי הלחימה. "התעשייה בקו העימות מתמודדת בימים אלה עם קשיים עצומים – אנשים ממשיכים להגיע לעבוד ביישובים מפונים, כשרבים מהם מפונים בעצמם, וזה האתגר הכי גדול, אבל יש גם קשיים בתחום אספקת חומרי הגלם, ההובלות, ספקים. למרות הכול, המפעלים הללו ממשיכים לעבוד, והם עוגן כלכלי, חברתי ואפילו רגשי ונפשי בקו העימות".
כשנכנסים ליישוב מפונה, מתארת צורן, עוברים את כיתת הכוננות בכניסה, עוברים על פני הביצורים והבטונדות דרך קיבוץ ריק, ומגיעים פתאום למגרש חניה מלא. "הקיבוצים אולי ריקים, אבל המפעלים עובדים, עם אנשים מדהימים שמחרפים את נפשם יום-יום להגיע לעבודה. עם רוח של עשייה – לא רק שימור והמשכיות עסקית, אלא גם פיתוח. במפעלים אתה רואה מנהיגות".
מיכל צורן. "אנחנו רוצים לראות את הצפון דינמי כלכלית, תורם למדינה ומושך צעירים ובעלי מקצועות מתקדמים, חדשנות ויזמות" (צילום: איגוד התעשייה הקיבוצית)
לתעשייה הקיבוצית 44 מפעלים באזור המפונה בקו העימות הצפוני, מראש הנקרה במערב עד שניר במזרח. כשני שלישים מהם מפעלי תעשיות חיוניות. "כל היתר הגדירו את עצמם חיוניים כי הם שומרים על הגחלת. העובדים ממשיכים להגיע. יש שלושה מפעלים שהעתיקו מרכזי פעילות דרומה מקו העימות, וכל היתר ממשיכים לעבוד באופן מלא, אף שרוב העובדים שלהם מפונים. כתושבת קו העימות בעצמי, אני רואה במפעלים האלה את המנוע לתהליך החזרה הביתה ושיקום הצפון". לדבריה, ענפים מרכזיים אחרים בצפון, בהם ענפי החקלאות והתיירות, נפגעו במלחמה קשות, ואילו התעשייה ממשיכה לתפקד, לעבוד ולהעסיק.
"ביום שאחרי המלחמה, מעבר לשיקום הפיזי של היישובים, יהיה צורך גם בשיקום כלכלי. קו העימות לא יוכל להיות מוזן מקצבאות רווחה, ואנחנו לא רוצים חבל ארץ של מובטלים. אנחנו רוצים לראות את הצפון דינמי כלכלית, תורם למדינה ומושך צעירים ובעלי מקצועות מתקדמים, חדשנות ויזמות. התעשייה מעסיקה בצפון את כל מגוון האוכלוסיות: קיבוצים, מושבים, ערים וכפרים, גברים ונשים, חרדים, ערבים ודרוזים. וגם כל המקצועות – ממלגזנים עד פיזיקאים וחוקרים. אני תעשיינית בלבבי ותמיד חשבתי שהתעשייה היא מרכיב חשוב באקוסיסטם. כיום אני מבינה שהיא הלב, המנוע של החזרה הביתה – לפחות בהיבט הכלכלי מה שירים את הצפון יהיה המפעלים. ולכן המדינה צריכה לשים את זה בראש סדר העדיפויות – זה המנוע לשיקום כלכלי של האזור".
לדבריה, המדינה מסייעת כעת לתעשייה באמצעות מענקי העידוד להגעה לעבודה של 3,000 שקלים, וכן באמצעות המסלול האדום שמפצה את המפעלים בגין ההוצאות שגדלו – הסעת העובדים המפונים לעבודה, שעות נוספות וכו', וכן בגין נזק כלכלי והפסדים מהמלחמה. "עד עכשיו התקבלו רק המקדמות לפי המסלול האדום בגין חודשי המלחמה הראשונים", אומרת צורן. "העניין הוא שמדובר במסלול פיצוי – זה לא מסלול שמעודד פיתוח עסקי וצופה פני עתיד לשיקום הצפון. כלי התמיכה בפיתוח והשקעות הון שמציעה המדינה לא מבדילים כיום בין מפעל ביוקנעם לבין מפעל בשלומי או במנרה, וזה בלתי נתפס. אם אתה היום משקיע – מבחינתך המדינה כרגע לא מעודדת אותך לעשות את זה בקו העימות, למרות החשיבות האדירה והעובדה שכל שקל שייכנס כאן יאפשר את הצמיחה והחזרה של אנשים לכאן גם עם משכורות גבוהות".
בעבר היה למדינה כלי סיוע לפריפריה של תמיכה במפעלים בגין תשלום משכורות גבוהות בתעשייה. "החברה בשלומי שרוצה להעסיק כיום איש פיתוח מתחרה עליו מול חברות מהמרכז. התמיכה הזו אפשרה להביא את כוח האדם האיכותי הזה לצפון, כדי שחברות בפריפריה יוכלו להתחרות ולהביא טכנולוגיה חדשנית ויזמות. כשמדברים על חזרת התושבים לצפון צריך לחשוב איך מייצרים משרות איכותיות, והכלי הזה עשוי לעזור מאוד. לפעמים מספיקים שני עובדי פיתוח כאלה במפעל כדי להצעיד אותו הרבה קדימה. זה כלי פשוט וממוקד שיכול לזרוק חמצן לתעשייה, וזו לגמרי השקעה שתחזיר את עצמה".
גם בהיבטים הטריוויאליים ביותר בתקופת המלחמה, של מיגון המפעלים, אומרת צורן שהמדינה אינה משקיעה מספיקה. "עשינו סיורים בצפון עם פיקוד העורף שכן סייע לנו להציב מיגוניות נוספות, אבל גם להם אין את כל המשאבים כדי לכסות את הצרכים. אם יש מפעל ביישוב מפונה שמגיעים אליו כל יום 200 עובדים, הוא צריך מיגון שמאפשר ל-200 איש להתמגן בזמן מתקפת טילים. לצערי תשעה חודשים לאחר תחילת המלחמה, גם בחלק מהמפעלים החיוניים שפועלים לפי צו לשעת חירום המיגון אינו מספק. המפעלים, יחד עם איגוד התעשייה הקיבוצית והתאחדות התעשיינים, פועלים כדי למגן אותם יותר. זה חשוב לשמירה על חיי אדם, וגם משום שמיגון נותן לעובדים תחושת ביטחון".
שמואל: "ביום שהתחילה המלחמה, כל ההיי-טק שהיה באזור התקפל תוך דקה ורבע. מי שנשאר זה המפעלים. זה מוכיח ומראה את החשיבות של המפעלים גם ברמת האזור וגם ברמת המדינה. התעשייה היא עוגן, עקב בקרקע". בשנים האחרונות, לדבריו, המדינה השקיעה פחות בתעשייה המסורתית, אבל מה שנדרש כעת הוא שינוי דיסקט. "הגיע הזמן להשקיע בתעשייה 0.4, ברובוטיקה, בהכשרות מקצועיות, בפיתוח הון. הגיע הזמן".
