הנה זה מגיע. מתנפל עלינו עוד דקה. יום העצמאות ה-77 של העם המפולג בתבל. אפשר גם לספור אותו כיום העצמאות השני בו חטופינו עוד לא חזרו מעזה. חסרי התחשבות שכאלה… עוד יום עצמאות בפתח והם עם הרבע פיתה שלהם שם… אבל גם מירי רגב תהיה שם, שם במשרד התחבורה המשגשג! ואין ספק – אתה חושב תחבורה – ישר אתה חושב משואה ודגל. זה לא הולך בנפרד.
זה נורא כמה שאנשים לא מעריכים מספיק את מירי רגב. נכון, יש בישראל מספר שיא של הרוגים ופצועים בכבישים שלא היה מזה 20 שנה – זה לא הולך ברגל, אבל אוויל מי שחושב ששרת התחבורה אחראית על מחדלי התחבורה! תשאלו אותה והיא תסביר לכם שזה לא היא, זה אתם! אתם האנשים חסרי האחריות שמתפרעים בכבישים. פויה. תפסיקו עם זה כי זה הורס לה את השנ"צ. אתם יודעים כמה קשה להירדם בביזנס כשמחשבות נוגות עליכם, אתם המתים שנערמים לצידי הכבישים חודרות לראשה? די.
שיהיה ברור – היא משקיעה את כל זמנה בזה. בטקס המשואות של משרד התחבורה. אתם יודעים איזה כוחות זה מצריך להתלבט איזה זמר יפתח השנה ואיזה סמל ישרטטו הדגלנים? חשבתם על זה פעם לפני שהתלהמתם? אבל השיא זה לכעוס על האומנים שמסכימים לשאת בנטל. אין לכם בושה, אה? ואני אומר – כל הכבוד להם, כל הכבוד!
וכל שנה אותו ריטואל – הצעות להחרים את מיטב האומנים, מיטב בנינו ובנותינו שמפקירים את גופם ואת נפשם למען השלטון. רק גילוי נאות – אותי מעולם לא הזמינו או יזמינו לטקס ממלכתי. אני מקבל את זה באהבה. לכן לעולם לא היו לי התלבטויות – האם להסכים לשרת את השלטון בטקס זה או אחר? והשלטון, חברים – יודע טוב מאוד מה הוא עושה!
ואל תתחילו אפילו לברבר שהשנה אסור לקיים את הטקס או שחייבים טקס אלטרנטיבי. העם הזה חייב אחדות! די עם טקסים מפוצלים על מסכים מפוצלים. רק טקס מרגש ומשמח על הר המתים יכול לגרום לסוררים להתפכח ולהבין שאין יותר חשוב מה"ביחד" הזה. רק ביחד ביום ובלילה, בחורף בסתיו ובאביב – כמו מכבי. רק ביחד ננצח!
למשל, קחו את הראל סקעת, אחד השמות שעלו כמי שהסכימו להופיע. הראל הרי יכול לגרום לנו בשיר אחד להתפכח ולהבין כמה טוב לנו! הראל סקעת? דמיינו מה היה גורם לנו חצי שיר של אייל גולן! הרי היינו כובשים את שארם א-שייח' שוב… ועכשיו דמיינו את מירי רגב מרקדת לצידו של גולן. כמה שמחה בלב זה היה מביא, איזה אושר – שני אנשים חפים מפשע על במה אחת! מיד היינו עוזבים את קפלן, את כיכר החטופים ומבינים שמי שמרקד לא מפחד!
לא, לא, אסור להחרים את הטקס. ההנהגה אוהבת את העם והעם צריך לאהוב אותה בחזרה! בזמר, ריקוד ובשיר עם. אנחנו פשוט לא זוכרים כבר מה זה להיות שמח, כמה מרגש זה לראות את שרה מוחאת כפיים, את ביבי מנפנף בדגל, את אמסלם טוחן קבב! אלה מראות שחייבים לחזור לנוף חיינו. כי כמה אפשר לראות את צנגאוקר צורחת ואת אחינועם ניני שרה לה? כמה אפשר לצפות בעוד תצפיתנית שותתת דם? נמאס! תנו לנו שמחה ודגלונים ביום העצמאות והיינו אך שמח.
כי אתם יודעים איפה אזרחים החרימו את ממשלתם, נכון? זה קרה בשנות השלושים במשטרים חשוכים… לא במשטר נאור כמו שלנו. אז, בימים ההם, אזרחים סירבו לשתף פעולה עם השלטון כי חשדו שמשהו לא טוב מתנהל… נו? ואיך זה נגמר? זה מה שאתם רוצים? לא היה לכם מספיק בקורונה? רוצים ששוב יסגרו אותנו במכלאות? שיפקחו על כל צעד?
העם חייב להתאחד כאיש אחד, להריע לכל אמן שמשתף פעולה ולא להטיל ספק שהכל נעשה למען רווחתנו, אושרנו, ילדינו ו… מתינו. כן, גם מתינו. הם לצערי לא יצפו בטקס. הם מתו, מה לעשות. פעם הבאה שישתדלו יותר לחיות. יש פה שלטון שרוצה "עם ישראל חי" ולא כל אחד יכול למות מתי שבא לו כי הוא יצא לאיזה שבוע מילואים בעזה מכורתנו.
אנחנו צריכים להקפיד להישאר בחיים, בכבישים, בקרבות, בבתי החולים – די עם הרשלנות הפושעת הזו. גם החטופים צריכים לדעת שלמען שמחת העם, למען המנהיג העליון – הם חייבים להתאמץ להישאר בחיים. גם רבע פיתה זה אוכל, לא צריך לקטר, בשואה היה פחות. ואני מבקש מכולם להקפיד לשמוח בחגינו ולהקפיד להבין מה טוב לנו. כי אחרת… אחרת יהיה לנו רע מאוד. ולתפארת מדינת ישראל!
