לא רחוק מחדרה, בין שמורת חוף דור לשמורת נחל התנינים, מסתתר אחד החופים היפים בישראל – חוף מעגן מיכאל. זהו למעשה החוף "הפרטי" של קיבוץ מעגן מיכאל וכדי לטבול בו צריך לעבור את הש"ג ולהיכנס לתוך הקיבוץ. לפני כמה שנים ניסיתי לגלוש שם עם חברים, אבל השער היה סגור ולא נתנו לנו להיכנס, מה שהוביל למפך נפש ואכזבה עמוקה, ומאז לא חזרתי לשם.
חוף מעגן מיכאל
(צילום: אסף קמר)
הזמן חלף, מים רבים חלפו בנחל האסי והסכסוך המתוקשר של תושבי עמק בית שאן מול חברי קיבוץ ניר דוד הפך לאבן דרך במאבק לשחרור חופים פרטיים ומקורות מים מגודרים לידי הציבור, וכעת מתברר שגם חברי קיבוץ מעגן מיכאל הפכו לסבלניים יותר כלפי כל מי שרוצה לבלות בחוף שלהם.
כדי לא להתבלבל בדרכי ההגעה השונות, לקצר את ההליכה ולא לקבל קנס על חנייה בניגוד לחוק, ביקשתי משני שינשינים צעירים (מדריכי שנת שירות – א"ק), של החברה להגנת הטבע מבית ספר שדה כרמל הסמוך, להוביל את הסיור.
שעת בוקר מוקדמת באמצע השבוע. באופן משמח במיוחד, שער קיבוץ מעגן מיכאל היה פתוח לרווחה (על פי השמועות, בימי שבת הוא לעיתים סגור). לאחר ורטיגו קל בין שבילי הקיבוץ המטופחים, דרכי עפר משובשות לאורך בריכות הדגים המפורסמות, שערים פנימיים רבים שלא ניתן לעבור דרכם, שלטים רבים האוסרים על חנייה בצדי הדרך – אך ללא שלט הכוונה – הופיע איש ביטחון חביב וסמכותי. הוא כיוון אותי צפונה, לחנייה המותרת לאורחים, בסמוך לפלסאון – מפעל הפלסטיק המצליח של הקיבוץ. "שם החנייה מותרת ועוד עשר דקות הליכה אתה במים", הסביר.
ואכן, תוך עשר דקות של הליכה מהנה בשביל עפר מאובק, לאורך נוף מרהיב של בריכות דגים יפיפיות ולהקות ססגוניות של ציפורי מים, הגעתי אל המקדש: הפסל המפורסם בצורת לב ענקי, המשקיף על החוף מראשה של גבעה חולית. את הפסל יצר משה זורע, האמן המוכשר והקיבוצניק המקומי, ושם גם קבעתי להיפגש עם המדריכים הצעירים.
"אנחנו נמצאים בתוך קיבוץ מעגן מיכאל", אמר עדן לוי השינשין. "הקיבוץ שוכן דרומית לחיפה וצפונית לג'סר א-זרקא. זה חוף מדהים, תראה את הים, תראה את הגישה אליו, היא סופר נוחה. יש פה המון דקלים, המון צמחים, בעלי חיים, אנשים טובים, חול טוב. אותי מאוד מגניבים האיים שנמצאים בתוך המים, וגם כל הסביבה – הציפורים, החיות שנמצאות באזור. בעיניי, זה חוף מדהים".
השינשית נעמי קלפון הצטרפת לשיחה: "אנחנו עומדים ממש ליד הבריכות של הקיבוץ, מצד אחד רואים את הים ואת פסל הלב הרומנטי, ומהצד השני אפשר לראות את מפעלי חדרה באופק, וגם את אסדת הגז בעומק הים. כל בריכות הדגים שמסביב יוצרות כאן אווירה מיוחדת עם הציפורים, ממש אווירה פראית".
מתברר שפסל הלב המסקרן מושך אליו צלמים והפך לספוט פופולרי להצעות נישואין. "זה אחד המקומות היותר רומנטיים להיות בו", אמר עדן שהודה כי עדיין לא זכה לבקר במקום בנסיבות רומנטיות.
לאחר תדריך קצר ועזרה בהנצחת רגע רומנטי עבור זוג אקראי שהגיח לפתע וביקש סיוע בצילום, התכוונתי להתחיל לצעוד מערבה, אל עבר המים הקרירים והים הכחול שממתינים שם. אבל צמד המדריכים הצעירים הציעו שנלך דווקא מזרחה, לכיוון בריכות הדגים. מתברר שהאזור הפך למוקד עולמי לצפרות, בזכות מיקומו הגיאוגרפי הייחודי וההסכמות בין הקיבוץ, החברה להגנת הטבע והקרן לשטחים פתוחים.
ההליכה לאורך בריכות הדגים בזמן ההאכלה הייתה חוויה מיוחדת במינה: להקות גדולות של ציפורי מים, בגדלים שונים וכמעט חסרות פחד, פתחו שולחן במרחק של מטרים בודדים מאיתנו. זו הייתה חוויית טבע פראית ומענגת, גם בלי משקפת צפרים. באופן מפתיע ומפנק במיוחד, היה אפשר גם לצלם את הציפורים בקלות בעזרת הטלפון.
"אפשר היה לראות כאן מגלנים, הרבה ברכיות, והמון ציפורים מכל הסוגים – שחפיות, שחפיות ים, קורמורנים שעפו לנו ממש מעל הראש", תיארה נעמי בהנאה גלויה. "הן באות לכאן בגלל הדגים ובגלל המיקום האסטרטגי של מעגן מיכאל בארץ. זו תחנה חשובה במסלול הנדידה, הן יכולות לאכול דגים ולהתחזק במסע שלהן".
ומה לגבי החקלאים?
"אף אחד לא אוהב שאוכלים לו את הפרנסה", השיב עדן. "זו מציאות לא קלה לאף אחד. בסופו של דבר, הציפורים הנדירות חייבות מזון, והחקלאים צריכים להתפרנס, אז מנסים לגשר. יש תהליך של פיצוי כלכלי. בשיתוף עם החברה להגנת הטבע וקיבוץ מעגן מיכאל הוקם פארק הצפרות החדש, שנותן לציפורים מקום בטוח. הן יכולות לאכול דגים ולהתחזק במסע הנדידה שלהן," אמר עדן בגאווה מופגנת.
"אתה רואה את הציפורים החומות עם המקור המעוקל?", שאלה נעמי והצביעה על להקה של ציפורי מים חמודות שזללו דגים של הקיבוץ. "אלה מגלנים, על שמם קרויה יחידת מגלן".
ולמה בחרו דווקא בציפור הזאת לסמל של יחידה מובחרת?
"אולי זה בגלל המקור המיוחד ואיך שהם צדים את הטרף עם נעיצות מדויקות", השיבה. "זה בטח סודי… אני לא ממש יודעת".
השמש עלתה בשמים ותצפית הציפורים הגיעה לסיומה. חזרנו מערבה, לכיוון החוף השומם. לא נראו עקבות של אנשים על החול, וזה הרגיש ממש כמו חוף פרטי. אבל לא הכול היה מושלם, באופק ניצבה אסדת הגז, שמכערת את הנוף, ומחשבות נוגות על אסון אקולוגי שעלול להתרחש ולחסל את המגוון העשיר של חיות הבר באזור מילאו אותי בדאגה.
הצעתי להיכנס סוף-סוף למים, אך המדריכים הצעירים המליצו להמשיך עוד כמה מאות מטרים דרומה, לעבר האיים (כן, איים אמיתיים בים של מדינת ישראל) ולחורשת דקלים מפנקת, עם צל ושולחנות עץ בקרבת המים.
"האי הדרומי הגדול נקרא אי היונים", הסביר עדן. "זה לא סתם אי, זו שמורת טבע סגורה. שחפיות ים נדירות מקננות רק שם, והן זקוקות למקום הזה כדי להתרבות. אסור לעלות עליו, זו שמורת טבע. זה מקום שהוא בשביל הטבע, בשביל הקינון של העופות שנמצאים בסכנת הכחדה. אנחנו שומרים עליו, לא עולים עליו".
נעמי הוסיפה בהתלהבות: "אי היונים הוא מקום מדהים. יש שם ממש עולם שלם, מלא יונים, סרטנים, שחפים. זה בית לכל כך הרבה מינים של חיות. זה מקום שכולו סיפורים. הוא נראה ממש כמו אי בודד מהאגדות, אבל אסור לעלות עליו. זה שמורת טבע, זה שלהם, לא שלנו".
הסיור המסקרן בחוף הפראי של מעגן מיכאל הסתיים בטבילה מוצלחת. כיוון שהים היה סוער והחוף היפה נטול שירותי הצלה, טבלנו בזהירות במים הרדודים – מול האי והסלעים. קרירות מרעננת עטפה אותנו, עם תחושת אושר בלתי מוסברת. הבטתי בנוף המרהיב והנדיר כל כך לישראל: עצים בקו המים, איים מסתוריים באופק ושקט מוחלט. אילו היו כאן סוכת מציל עם חסקה ושירותים ציבוריים, הייתי מעניק לחוף הקסום הזה ציון מושלם.
