פסטיבל "דוקאביב": לרגל עליית הסרט “זיכרון של מסטיק",העוסק בהתמודדותה של השחקנית דליה פרידלנד עם תהליך ההתבגרות ואובדן הזיכרון, מספרים חבריה ובתה על האישה המרתקת שמאחורי הקלעים
מול האולם הריק של “הבימה" שהיה הבית שלה במשך למעלה מ־40 שנה, ניצבת בגאון ובראש מורם דליה פרידלנד, במקום הטבעי והמוכר לה ביותר משך כל חייה – הבמה הגדולה, ובארשת פנים רצינית אך שלמה ושלווה מצהירה בקולה הכה מוכר: “זאת אני. קוראים לי דליה. דליה פרידלנד. כל החיים הייתי על הבמה… עד… עכשיו. גם אני אהיה זיכרון. אבל רגע לפני, אני רוצה להצליח לזכור, לזכור את העבר, לזכור את ההווה, לזכור אותי כמו שאני. זה סרט עם התחלה ואמצע, ובלי סוף. סוף זה דבר שאחריו אין המשך, ואנחנו הרי רוצים לזכור שהכל עוד קיים ולא נעלם".
זו הסצינה הפותחת את “זיכרון של מסטיק", סרטו התיעודי החדש של היוצר, המפיק ובמאי הקולנוע אבי וייסבלאי, וכפי שאומרת כוכבת הסרט, השחקנית־מדבבת־זמרת המיתולוגית דליה פרידלנד (89), זוכת “פרס אופיר" ושלושה פרסי “כינור דוד", זהו אינו סרט מסכם, ואינו סוקר בצורה כרונולוגית את פסגות הקריירה הענפה שלה, אלא זה מסמך מונומנטלי מרגש המציג את התמודדותה עם הזקנה, עם אובדן הזיכרון המכה בה, עם שינויי הדורות והזמנים ועם ההבנה הבלתי נמנעת שמה שהיה לא יחזור, וההתמודדות עם האבולוציה הפיזיולוגית והמנטלית בצורה הומוריסטית, כיאה לליידי אמיתית.
“בעיניי הדבר החשוב ביותר בסרט הוא לנסות להבין שלזיכרון יש את הדרך שלו לזכור אותנו, גם את הדרך שבה אנחנו חושבים שיזכרו אותנו, וגם בדרך שבה אנחנו מספרים הרבה פעמים לעצמנו את המציאות, וזה איזשהו תהליך מרתק", מסביר וייסבלאי (45), יוצר, מפיק ובמאי הסרט. “אם אנחנו מדברים על זיכרון קולקטיבי וכל מה שקורה פה בארץ, אז אנחנו צריכים לתת מקום לכל מיני נקודות מבט והסתכלות על דברים שהיו פה בעבר, ולא לפחד גם לזכור את עצמנו בדרך יפה יותר או יפה פחות. זה מה שמעצב זיכרון. זיכרון זה לא רק דברים חיוביים אלא זה כל מיני צבעים וסגנונות. דליה מספקת פה עדות חיה לכל התהליך הזה בצורה מאוד אותנטית, אישית וגם מצחיקה לפעמים".
וייסבלאי ופרידלנד הכירו בשנת 2008, כשהוא חיפש שחקנית לסרט הגמר שעשה בסיום לימודיו באוניברסיטת תל אביב ופנה אליה. “שלחתי לדליה את התסריט ומאותו רגע התחיל קשר שנמשך בינינו ואני מקווה שיימשך עוד שנים רבות", הוא מספר. “היא מיד הסכימה להשתתף בסרט העלילתי הקצר, וגיליתי אדם ללא אגו, צנוע, מצחיק ומקסים. התפתחה בינינו חברות נפש, אני הייתי מספר לה דברים והיא לי. יום אחד, לפני עשור, הבנתי שמשהו לא כשורה כל כך".
הוא משחזר: "הרגשתי שהיא לא זוכרת איזה משהו שדיברנו עליו, וזה הדליק אצלי נורה אדומה. גם בהיסטוריה המשפחתית שלה היה את הקטע של אובדן זיכרון והיא סיפרה לי שזה משהו שהיא תמיד חששה ממנו, כי גם אמא שלה חוותה דבר דומה. דיברתי איתה ועם הבת שלה, אילה, ואמרתי שאני רוצה להתחיל לתעד אותה".
עוד הסביר וייבסלאי: "אנחנו לא באמת מייצרים ימי צילום, אלא הגעתי בכל פעם, כמו הביקורים הרגילים שלי אצלה, רק עם מצלמה. לשמחתי היא ישר הסכימה לשתף פעולה ואני חושב שבמובן הזה הסרט שונה מסרטים דוקומנטריים סטנדרטיים על אמנים משום שלרוב היכרות נוצרת דרך העבודה על סרט, ואילו פה הסרט נוצר קודם כל דרך ההיכרות של דליה ושלי".
“המצלמה נתנה לה אנרגיה"
פרידלנד, בתם של השחקנים חנהל’ה הנדלר וצבי פרידלנד, ממייסדי תיאטרון “הבימה", נולדה וגדלה לתוך הבמה והמשחק. במשך עשרות שנים שיחקה במספר רב של הצגות (“מלחמה ושלום", “בגדי המלך", “חתולה על גג פח לוהט", “יום א’ בניו יורק", “אותלו"), במחזות זמר (בראשם “איי לייק מייק") וב־2015, בגיל 80, השתתפה בהצגה “הנסיכה לא אוכלת צ’יזבורגר" במסגרת “פסטיבל עכו" ולאורך כל הדרך הלכה יד ביד עם הקהל המריע ועם הבמה.
בקולנוע השתתפה בלא מעט סרטים, מקומיים (“אסירי החופש", “שרית", “יום הדין") ובעיקר בינלאומיים (“רק לא בשבת", “שבע פעמים ביום" ו"לא ביום ולא בלילה") ועל תפקידה בסרט הישראלי “החברים של יאנה" אף זכתה ב"פרס אופיר" לשחקנית המשנה. אבל לצד ההצלחה הרבה בארץ ובחו"ל בתחום התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה, פרידלנד גם נחשבת לאחת מכוכבות הילדים הראשונות במדינה. היא הקליטה מספר תקליטי ילדים, השתתפה בתוכניות רבות לקהל זה, כשבמיוחד זכור התקליט המיתולוגי שלה “זרעים של מסטיק" שגידל לאורך השנים דורות רבים של ילדים.
הסרט עצמו מתובל בקטעי ארכיון נדירים ומרגשים של פרידלנד מראשית דרכה המקצועית ועד לשנותיה האחרונות על הבמה ועל המסך. אך בעיקר הוא שם את הדגש על היומיום של פרידלנד בהווה, בכאן ועכשיו ובהתמודדות שלה עם הזקנה, הקשיים לזכור טקסטים וגם בחשבון הנפש שהיא מנהלת עם עצמה ועם חייה, זיכרונות מהוריה ומילדותה, החלטותיה לגבי החיים וגם הרגעים היפים והפחות יפים בקריירה, זאת לצד מערכת היחסים שלה עם בתה, הזמרת והיוצרת אילה אשרוב (מנישואיה לשחקן מישא אשרוב), במפגשיה עם הרופאים שמבשרים לה על מצב הזיכרון שלה ואפילו עם העוזרת הפיליפינית שמסייעת לה.
באחת הסצינות נראית פרידלנד מדברת עם מאפרת צעירה, שאינה מכירה אותה, ושואלת אותה בנחמדות: “אולי את מכירה את התקליט שאני הקלטתי, ‘זרעים של מסטיק’?", וכשזו מגיבה בשלילה, ניכר כי משהו נחמץ בלבה של פרידלנד, לא בגלל חוסר הזיהוי שלה אלא אולי בגלל שזה מעיד על סיומו של עידן.
“השאלה מי ימות קודם, אני או הזיכרון?", היא אומרת רגע לפני שהיא מכבה את הנרות על עוגת יום הולדתה ה־89. בסצינה אחרת היא מזילה דמעות של געגועים לתקופה שאיננה ועל התפקוד שהולך ומידרדר, וגם על החברים שתועדו במפגשים עמה בסרט וחלקם כבר אינם בין החיים, דוגמת השחקנים שלוימלה בר־שביט ואלכס פלג. באחת הסצינות, כשרוצים להציג אותה באירוע מחווה בתור “הגברת דליה פרידלנד" היא דורשת בכל תוקף להשמיט את המילה “הגברת", והסבירה שהיא פשוט דליה.
“במשך השנים צילמתי למעלה מ־120 ימי צילום ומדובר על מאות שעות של חומרי גלם, כשבשלב מסוים הבנתי שצריך לעצור כי היה לי חשוב שדליה כן תראה את הסרט הזה, ושזה לא יהיה סרט אחרי שהיא לא תהיה איתנו מכל הבחינות", מסביר וייסבלאי. “הבנתי שאני רוצה להקדים את הסרט והבטחתי לה גם שזה יהיה הפרויקט המשותף שלנו והסרט האחרון שלה, ולשמחתי זה משהו שבאמת קורה. החלטתי שאני מצלם דברים שהם לכאורה קשורים לעולם הבמה, גם קשורים לעולם הפרטי שלה, וגם לתהליך של איבוד הזיכרון".
"היה לי חשוב לא לשים את הדגש רק על דבר אחד", הוא מציין. "כל הזמן שמרתי מבחינתי על פתיחות ופשוט להיות איתה. מבחינתי הדבר המשמעותי היה שהיא נתנה לי כוח כשראיתי אותה מתמודדת עם המצב לעומת אנשים שלא ידעו כמה קשה לה עם אובדן הזיכרון, כשהמקצוע שלה מבוסס על לזכור. המצלמה נתנה לה הרבה פעמים את האנרגיה כי היא הרגישה שעכשיו היא צריכה להחזיק את עצמה ולהיות כל הזמן במין הופעה שכזו, שהיא צריכה להוכיח את עצמה".
תיעדת אותה במשך עשור וראית את ההידרדרות ההדרגתית במצבה. איך ההרגשה לראות זאת?
“זה לא קל, וזה גם מאוד שונה מאשר להסתכל על תמונות סטילס כי אתה ממש רואה את הרגעים החולפים בחייו של אדם. באיזשהו מקום באמת נחמץ הלב, ובמקום מסוים אתה שמח שהיית שם. גם הזיכרון שלי הוא לא כל כך טוב ואולי גם זה מה שחיבר בין דליה לביני מלכתחילה ואני שמח שהיו לנו את הרגעים האלה".
ספר על דליה האדם.
“אין לה אגו והיא לא מתייחסת לפערי הגיל. היא לא מתנשאת. היא תמיד דיברה ומדברת בגובה העיניים, ועדיין יש לה עצות חכמות, אם אני מצליח לתפוס אותה ביום טוב ולדבר איתה. אני חושב שיש לה יכולת לקחת דברים שאתה מספר, להמחיז אותם בראש ולתת לך תובנות מכיוון אחר שבכלל לא חשבת עליהן. זה נובע מזה שהעולם שלה עשיר ושיש לה יכולת לתת לך נקודות מבט שונות. בעיניי זה דבר מרתק ואנחנו בעיקר צוחקים הרבה, ואני חושב שזה הדבר המרכזי: היא לגמרי לא לוקחת את מצבה כטרגדיה אלא היא יודעת לצחוק על זה ומודעת לדברים".
מה היא חשבה על הסרט?
“הראיתי לה קטעים מהסרט והיא אמורה לצפות בו בבכורה בשבת. היא הגיבה בצורה מאוד חיובית על מה שראתה".
היא הרגישה מוערכת? הרגישה שזוכרים אותה?
“אני חושב שבמציאות שבה אנחנו נמצאים לצערי הרב, שחקנים גדולים ואנשים שהיו בתרבות הישראלית נשכחים מאוד מהר. היא מבינה שהמציאות יותר חזקה מתהליך הזיכרון ומקבלת את זה. היא מבינה שלא צריך להילחם בזה אלא להיות יותר חכם בתוך הדבר הזה".\
“יש טוב במקביל לקשיים"
אשרוב (55), בתה של דליה ומי שפיתחה קריירה בעצמה כשחקנית ובעיקר כמוזיקאית וזמרת, ליוותה אף היא את כל תהליך יצירת הסרט ומצולמת לצד אמה ברגעיה הטובים והמאתגרים. “אני חושבת שמה שראיתי זה שלמעשה אמא הבינה בחוכמתה שהסרט הוא חלק ממופע, הצגה, תקליט או סרט אחרון שהיא יכולה לעשות", היא אומרת.
“היו שם שני פנים: האחד – עצם העשייה והמעורבות במשהו שהוא בכל זאת חשוף לקהל, תהליך יצירתי שהיא שייכת אליו, והשני – היה לה ברור מה היא מעבירה לאנשים. היא לא חשבה עד איפה וכמה זמן, אבל היא ידעה שהיא הולכת להעביר תהליך של סיום, הזדקנות והיפרדות מכל מה שאתה. אני אישית עוד לא צפיתי בסרט כי רציתי לקבל את החוויה הכי גדולה של לראות את הסרט על המסך הגדול".
אשרוב מוסיפה: "אני מתייחסת לזה כאל יצירת אמנות שאמא שלי שותפה בה, אני לא מסתכלת על זה כעל סרט תיעודי אלא כעל מסמך חשוב של אמן שהיה משמעותי להרבה מאוד אנשים בדורו כאן, ומה קורה לו בערוב ימיו, איך החברה מקבלת את זה ואיך הוא מקבל את זה, ובגלל שאני מכירה את אמא שלי והייתי שותפה לכל התהליך, אני נרגשת שהקהל יזכה לראות איזה אדם היא הייתה גם מחוץ לכל הדברים שהיא עשתה כאמן".
איך היה לגדול בבית לאמא שהיא אגדה?
“זה לא רלוונטי לסרט, אבל אתה יודע מה? אני חושבת שמי שיצפה בסרט יקבל את התשובה הכי טובה לשאלה הזו. אני רוצה לחלוק תודה לאבי וייסבלאי שלא ויתר על אף רגע ובזכות איך שהוא חווה ועשה את הסרט הזה, הוא עזר לי לעבור – ועדיין אני עוברת – את כל התהליך הזה. הוא ראה את הטוב דרך המצלמה, אז הוא הראה לי שבמקביל לקשיים יש כל הזמן גם את הטוב".
הסרט גם עוסק בהבנה שהדור ההוא של השחקנים, הדור של אמך, הולך ונשכח. היא הרגישה את זה?
“על כל דור אומרים ‘הדור ההוא’, אפילו על סבתא שלי השחקנית אמרו ‘הדור ההוא’, וגם על אבא שלי, שלא היה אותו דור בדיוק כמו אמא. הבשורה הרעה היא שתמיד יהיה ‘הדור ההוא’, והבשורה הטובה היא שבגלל שהיא גידלה דורות של ילדים אז היא כל הזמן זכתה לחיבוק. אני גם חושבת שיש בה משהו אופטימי תמיד ומבין את המציאות. זה מה שמאפיין אותה כל הזמן".
בסצינת הסיום של הסרט ניצבת פרידלנד על אותה במה, מול אותו אולם ריק בו ניצבה בתחילתו, וחותמת בקולה: “הגיעה העת לתת לזמן לעשות את שלו. ואני, כנראה גם אני צריכה ללכת. אני שמחה שהכרנו ומקווה שתמיד נזכור אחד את השני, בלב". הסרט “זיכרון של מסטיק" יוקרן בבכורה בפסטיבל “דוקאביב" ביום שבת, ה־25 במאי (12:00) בסינמטק תל אביב (סינמטק 1), וב־HOT8 ב־10 ביוני
