השיעורים בחינוך גופני אמורים לתת לתלמידים, בין היתר, כלים לאורח חיים בריא, לעודד פעילות ספורטיבית ולמנוע מקרים של השמנה שהולכת ועולה בקרב בני נוער, בישראל ובעולם. אלא שלצד זה, יותר ויותר בני נוער בוחרים לפנות לתרופות הרזיה. משיחות עם אנשי מקצוע עולה כי בני נוער מתעניינים יותר ויותר בזריקות החדשות, והזריקה "וויגובי" מאושרת לשימוש של בני נוער כבר מגיל 12.
אוהבת שיעורי ספורט
"לילדים עם עודף משקל יש קושי להשתתף בשיעורי ספורט. אני לא מסוגלת לעשות מבחנים בספורט ליד שאר הכיתה", מספרת ליה (שם בדוי) שעולה לכיתה י"א ונעזרת בזריקות הרזיה. "מגיל צעיר אני מבקשת לעשות מבחני ריצות וקפיצות בצד, אני לא יכולה לרוץ חצי דקה ברצף וילדות אחרות רצות שתי דקות, זאת סיטואציה רגישה. למזלי יש לי מורה מדהימה שהבינה אותי ועזרה לי".
עם זאת, היא מאוד אוהבת את שיעורי החינוך הגופני ומשתתפת בהם: "זה נותן לי אפשרות להתאמן יותר ולעשות יותר. לדעתי, מספר השיעורים שיש כיום לא מספיק, צריך יותר שיעורים בשבוע ובעיקר מבחנים שמתאימים לכל הילדים".
כבר כמה חודשים ליה מטופלת במרכז הבריאות והספורט לילדים ונוער במרכז הרפואי מאיר ומשתמשת בזריקות הרזיה שמסייעות לה לרדת במשקל, אך איש מלבד בני משפחתה הקרובה לא יודע על כך. בין הסיבות שהביאו אותה לטיפול: "אני מתמודדת עם השמנה מגיל צעיר, ובבית הספר היסודי עברתי כמה פעמים חרם. עכשיו בתקופת התיכון הדברים יותר נרגעו, ועדיין קשה להיות נערה עם עודף משקל".
בשנים האחרונות נרשמת ירידה במעורבות של תלמידים בפעילויות ספורטיביות, במקביל לעלייה חדה בזמן השימוש במסכים ובישיבה ממושכת מול מחשבים וטלפונים ניידים – מה שמוביל לנתונים מדאיגים על תופעת ההשמנה בקרב ילדים ובני נוער.
מנתוני משרד הבריאות עולה כי כבר בקרב ילדים בכיתה א' כמעט אחד מכל חמישה ילדים סובל מעודף משקל או מהשמנה: 9% מתלמידי כיתה א' סובלים מהשמנה (משקל מעל אחוזון 97), 8.6% סובלים מעודף משקל (בין אחוזון 85 ל־97) ובסך הכל 17.6% מהילדים סובלים מעודף משקל או מהשמנה.
המספרים מזנקים בקרב תלמידי כיתה ז', שם 30.6% מהנערים והנערות סובלים מעודף משקל או מהשמנה. כלומר כמעט אחד מכל שלושה. 15.2% מאובחנים עם השמנה ו־15.4% סובלים מעודף משקל.
רוצים לקצר תהליכים
בישראל המבוגרים "מסתערים" על זריקות להרזיה, דבר שהולך ומחלחל לבני נוער. בעולם שבו המראה החיצוני והרשתות החברתיות שולטים כבר בגיל חטיבת הביניים, חלק מבקשים "לקצר תהליכים".
"יש עלייה בביקוש של תלמידים ותלמידות, בני נוער, לטיפול תרופתי של זריקות במחלת ההשמנה, במיוחד בחודשי הקיץ ולקראת החזרה לבית הספר", אומר ד"ר רז הגואל, מנהל המרכז הרפואי לטיפול בהשמנה.
"בני הנוער נמצאים כל היום ברשתות החברתיות כמו אינסטגרם וטיקטוק ונחשפים לאפשרויות הטיפוליות. הם רואים את המבוגרים מצליחים לרדת במשקל ורוצים גם הם שינוי. החופשה מהווה עבורם הזדמנות להתחיל תהליך ולפתוח את שנת הלימודים בתחושת הצלחה". עם זאת, הוא מזהיר: "בגיל ההתבגרות נדרשת רגישות מיוחדת. זה שלב שבו קל יחסית להקנות שינוי הרגלים, אך במקביל מתעצבים דימוי הגוף והזהות האישית. לכן חשוב להבין ולזהות את מקורות ההשמנה, לייצר שינוי בסביבה התומכת ולשלב ליווי של צוות הכולל רופא, דיאטן ולעיתים גם פסיכולוג, שיודעים לדבר ב'שפת הצעירים' ובגובה העיניים. הטיפול התרופתי לבדו אינו הפתרון".
בחזרה לשיעור ספורט
על פי חוזרי מנכ"ל, יש לקיים לפחות שני שיעורי חינוך גופני בשבוע (א'-י"ב), שההשתתפות בהם היא חובה ותנאי לקבלת תעודת בגרות. ביסודי שיעורי החינוך הגופני משותפים לבנות ולבנים, ובהמשך מופרדים כדי לתת מענה להבדלים בין המגדרים.
בעיני משרד החינוך השיעורים מעניקים כישורים גופניים, חברתיים וערכיים, לצד ידע עיוני בתחומי בריאות, תזונה, גוף האדם, ועוד. תלמידים רבים משתתפים גם בתוכניות משלימות כגון "זוזו" בבתי הספר היסודיים ו"בוחרים בריא" – לעידוד אורח חיים בריא ותזונה נכונה, ולשיפור איכות השינה והחוסן הרגשי.
"ילדים עושים כיום פחות ספורט, ומרגישים את זה. הם פחות יוצאים לגינות וחלקם הגדול לא נמצא בחוגי ספורט. הם יותר עסוקים במדיה ובטלפונים", מסביר בני קוגן (47), מורה לחינוך גופני בבית הספר ביאליק בפתח תקווה ומאמן כושר וכדוריד.
"אנחנו עובדים על אתלטיקה, קואורדינציה, זריזות, עמידת ידיים – שהיום הפכה טרנד באימוני קליסטניקס (אימון כנגד משקל גוף).
"אנחנו גם עובדים על שיתוף וחיבור של ילדים שכל נושא החנ"ג מאתגר עבורם, כדי שגם הם יחוו הצלחות והזדמנויות, ומחברים אותם ליכולות של הגוף שלהם. המטרה של המערכת היא שיהיו שלושה שיעורי חנ"ג בשבוע. יש קושי תקציבי, וגם מבחינת מערכת השעות, ואני מקווה שבעתיד זה יסתדר.
"מבחינתי חשוב לי להנחיל ולהשריש לתלמידים את החשיבות של השיעורים – לא רק למסגרת בית הספר – לחיים עצמם, להיות בריא ופעיל ספורטיבית. התפקיד שלי להיות שם עבור התלמידים ולתת להם את הכלים".
"אמנם החינוך הגופני הוא מקצוע ליבה, אך בדרך כלל הוא לא מדורג גבוה ברשימה המקצועות הנחשבים", טוען פרופ' רוני לידור, נשיא המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט. "הסיבה העיקרית היא שהמקצוע נתפס כתורם להתפתחות הגופנית־מוטורית של התלמיד, ולא להתפתחות הקוגניטיבית שלו.
"גם משרד החינוך מתעדף עשרות שנים מקצועות חשיבה, מדעים ושפות, ולא מקצועות הדואגים להתפתחות הגופנית. לא רק החינוך הגופני סובל מכך – גם לימודי המחול, המוזיקה והאמנות הם באותה סירה".
בגלל הקורונה והמלחמה
לדבריו, בשנים האחרונות לא חלו תמורות משמעותיות במקצוע. הסיבה העיקרית לכך היא מגפת הקורונה, ובמקרה הפרטי שלנו – המלחמה.
למה במדינות אחרות שיעורי החינוך הגופני מושקעים ומחייבים יותר?
"הסיבה העיקרית לכך היא תרבות הספורט והפעילות הגופנית הנהוגה במדינות רבות בעולם. משרדי חינוך וספורט ממשלתיים מקדמים תרבות של פעילות גופנית ואורח חיים פעיל ובריא הרבה יותר מאשר מה שנעשה בישראל, וזה מקרין גם על תפיסת החברה את חיוניותו ומעמדו של מקצוע החינוך הגופני".
