הנה אחת הסיבות שסידני מקלופלין או ארמנד דופלנטיס קבעו שיאים עולמיים במשחקים האולימפיים הללו. כל ניסיון של פייבוריטים לקחת איזשהו תואר בריצה טקטית, או בחצי כוח, פותח לחלוטין את התחרות. האתלטיקה בפריז 2024 משדרת מסר פשוט: אם אתה הכי טוב – תראה את זה! אם לא? מחכה עולם שלם עם סכין בין השיניים.
לפעמים זה מול יריב שחיכה הרבה זמן. זה מה שקרה לקרסטן וורהולם הנורבגי. הוא הצית את המשחקים הקודמים עם שיא עולם מדהים ב-400 משוכות. הוא הגיע למשחקים הללו גם אלוף העולם, אבל אחרי עונה לא מרשימה. וורהולם אסף את עצמו לקראת פריז אבל בעליל היה מרשים פחות. ראי בנג'מין האמריקני, אחרי מדליית כסף אולימפית ושלוש מדליות זוטרות באליפויות עולם, חיכה עם ניצחון החלטי ב-46.46 שניות. 6 עשיריות לפני וורהולם. אליסון דוס סנטוס מברזיל הגן על הארד שלו.
לפעמים פייבוריטים דוחפים את עצמם יותר מדי. אנחנו בעידן היסטורי בריצות הארוכות לנשים אבל נדמה שכולן מנסות דאבלים או אפילו טרבלים אולימפיים. סיפאן חסן תרוץ מחר מרתון יומיים לאחר מדליית ארד אתמול. ריצת ה-10,000 נגררה לקצב מעליב, כמעט שתי דקות איטי משיא העולם.
12-13 רצות היו בדבוקה כשנשמע הפעמון וביניהן התחבאה חיה מוזרה מאד: רצה מיבשת אקזוטית בשם אירופה, נאדיה בטוקלטי. ביתו של אלוף היבשת בריצות שדה הגיעה למשחקים עם 24 מדליות בינלאומיות, אבל כולן עם הכותרת "אירופה" ומדורגת 30 ומשהו בעולם. עד הסיבוב האחרון בפריז. אין לסיפור הזה סיום הוליוודי. בטוקלטי האיטלקיה רצה את סיבוב חייה, אבל ביאטריס צ'בט הקנייתית הקדימה אותה ב-10 מאיות והשלימה את הדאבל 5,000-10,000.
לפעמים הפייבוריט יהיר. השליחים הג׳מייקנים ב-4×100 נשרו בחצי הגמר. 6 מאיות זה חוסר מזל, מחסור באימוני החלפות זו יהירות. במקרה של האמריקנים, שנפסלו בגמר, זו כבר מסורת. וכך במירוץ פתוח לגמרי התחלפה ההובלה 5 פעמים ב-100 המטרים האחרונים. קנדה ניצחה ב-37.50 שניות, כשהמסיים אלוף ה-200 מטוקיו, אנדרה דה גרסה סוגר על הזהב. דרום אפריקה ובריטניה השלימו את הפודיום.
בגמר השליחות נשים נשות ארצות הברית גם הסתבכו – לפני ששאקרי ריצ׳רדסון הצילה את ארצה ואת האולימפיאדה שלה לניצחון ב-41.78 שניות – לפני בריטניה וגרמניה שהאתלטיקה שלה לאט לאט מתאוששת.
מי שהפנימה את העניין הזה היא מאריליידי פאולינו מהרפובליקה הדומיניקנית בריצת 400 מטר. היא פשוט רצה שיא עולמי של 48.17 שניות. לא סיפרו לכם שזה שיא עולמי – כי כל תוצאה טובה מזאת בהיסטוריה, כולל זו של סעידה איד נאסר מבחריין שסיימה שנייה, היא תוצאה חשודה בסמים.
היום הגרמני הפך להרבה יותר טוב שעה קלה אחרי השליחות. מדיסון לי ווש מניו זילנד הובילה עם 19.86 מטר בכדור ברזל, כשייסמי אוגונלייה מקרלסרוהה שבגרמניה, עברה אותה בזריקה ל-20 מטרים בדיוק.
ואיך היה היום של קובה באתלטיקה? זה תלוי בנקודת המבט. זה היה הסוויפ הראשון, 1-2-3, במשחקים הללו באתלטיקה – וזה קרה בקפיצה משולשת לגברים. עוד תחרות דרמטית ואיכותית. ג'ואדן דיאז במדי ספרד (17.86 מ׳) ניצח את פדרו פיקרדו במדי פורטוגל בשני סנטימטרים כשאנדי דיאז מביא לאיטליה ארד. כל שלושת המדליסטים זכו בעבר במדליות עבור קובה בתחרויות בינלאומיות. מה לעשות: מדינה, כל מדינה, צריכה לספק לתושביה לא רק מדליות אלא חיים סבירים.
הכותרת הזו של "הגירה" היא מאד מורכבת. פדרו פיקרדו ברח אל החופש בזמן תחרות אתלטיקה בשטוטגרט. תופעה שכמעט נשכחה אבל הייתה מתרחשת תדיר בעידן המלחמה הקרה במאה הקודמת. כל אולימפיאדה הייתה מסתיימת עם כמה מקרים כאלו. לעומת זאת, אם ספרד הרוויחה מדליה במשולשת בגלל שהרבה יותר טוב לחיות בה מבקובה, זה יכול לעבוד גם לכוון השני.
הונגריה חגגה אתמול מדליית זהב בטקוואנדו של ויויאנה מרטון, בתו של מאמן קיקבוקס מבודפשט ואשתו שחקנית הכדוריד. היא מרגישה הונגריה, אבל נולדה וגדלה והתאמנה בטנריף. מזג האוויר נעים שם יותר וזה האיחוד האירופי. היא חגגה בזירה עם דגל הונגריה והאיים הקנאריים – לכבד עשרות אוהדים, מן הסתם ספרדים, שהגיעו משם לעודד אותה. זה לא מטריד איש בהונגריה או ספרד. למרות שבעידנים קודמים ספרד לקחה מהונגריה את פושקש!
כותרת אחרת בענייני הגירה הייתה הסיפור של סינדי נגמבה. היא זכתה במדליית ארד באיגרוף והייתה הראשונה מנבחרת הפליטים לזכות במדליה אולימפית. נבחרת הפליטים הוקמה לקראת משחקי 2016 כדי לספק ייצוג למליוני פליטים שהיו באותה שנה בדרכים. זו הייתה אז מחווה ראויה מאד. בריו תפסה את הכותרות, וגם שוחחה בגלוי לעיתון זה, יוסרה מרדיני הסורית. היא שחתה כמה חודשים לפני כן בים התיכון להציל את חייה ממלחמת האזרחים שם. היא כמובן לא שחתה תוצאה תחרותית, אבל זה עורר מודעות לפליטים רבים מכל רחבי העולם וזה היה מצויין.
סידני נגמבה הגיעה לבריטניה מקמרון בגיל 11 וחיה שם. היו איזשהם בעיות בירוקרטיות עם הניירת שלה, אין לי מושג מי צודק, אז אזרחות לא הייתה. בשלב מסויים ביקשה להישאר בבריטניה משום שהיא לסבית וקיבלה את מבוקשה משום שבקמרון הדבר אסור. היא מתאמנת עם נבחרת בריטניה, לומדת באוניברסיטת בולטון והיא מדליסטית אולימפית.
אין שום בעיה עם כל זה. טוב שבריטניה קלטה אותה. טוב שבנתה יפה את חייה. אבל פליטה היא לא. שבריטניה תיתן לה אזרחות ותרוויח מדליה. היא יכולה גם להתחרות כנייטרלית – יש גם נבחרת כזו, שם אפשר למצוא כמה ספורטאים מבלארוס המוחרמת. וכמובן שתמחה נגד קמרון כי זה חשוב. אבל נבחרת הפליטים, שמספר המקומות בה מוגבל, נועדה לאנשים אחרים ולעורר מודעות לחסרי בית.
עשיתי מאמץ קל במדיה החברתית שלי לקדם את תחרויות הברייקינג, שזה ברייקדאנס. זה לא התקבל בהתלהבות בכלל! בשנות ה-50 לחייך אתה מוקף אנשים שמוטרדים מכל שינוי ואנשים בקושי הסדירו את הנשימה אחרי טקס הפתיחה האלטרנטיבי מאד. התחרות הייתה נהדרת, אין לי מושג אם הרמה הייתה גבוהה. זו בעצם התעמלות קרקע אבל ראש בראש ובלי מערכת אימון סדיסטית שמתעללת בילדות קטנות. בינתיים.
מה שיפה הוא שאת המוסיקה המתחרים לא בוחרים. הם צריכים להקשיב ולאלתר. הזכיר לי סיפור ישן נושן על לילי קרונברגר. היא הייתה מחליקה על הקרח יהודיה מבודפשט. באותם ימים התקיימו אליפויות החלקה ללא מוסיקה. לאליפות אירופה של 1911 היא הביאה תזמורת ללוות את התרגיל שלה. היו קצת צעקות אבל בסוף קלטו שהיא עלתה פה על משהו והיתר היסטוריה.
כמעט שכחתי – ניצחה "בי-גירל" אמי מיפן את "בי גירל" ניקה מליטא. בתחרויות הללו לא משתמשים בשם משפחה ומוסיפים "בי גירל" לפני השם. אבל תחקיר "ישראל היום" חושף ששמה המלא הוא אמי יוסאה והיא מהעיר קגאוושי. היא כמובן הברייקרית המעוטרת בהיסטוריה, עד תחרויות הגברים שיערכו היום.
