הדרך המובילה למוצב שבגזרת מנרה כבר כמעט ואינה קיימת. מהאספלט נשארו בעיקר בורות ועפר. כביש שנשחק מהימים הארוכים של תנועת טנקים וכלים כבדים. בנסיעה בדרך נחשפים ישירות לעיניים הסקרניות של מחבלי החיזבאללה מעבר לגבול, אם הם עדיין שם. הכפר מיס אל ג'אבל כבר ריק מאנשים, וכל מי שמסתובב שם נחשד כמחבל חיזבאללה.
כלי רכב ובו חיילים מקרטע במעלה הדרך ההרוסה. כבר שבועיים שלא נורו כאן טילי נ"ט, אך את החשש ניתן להרגיש באוויר. ההיערכות לקרב תמיד קיימת, והחיילים יודעים שעליהם להיות דרוכים ומוכנים לכל תרחיש.
בשבוע שעבר, חיילי חטיבת הנח"ל הצפונית, חטיבה 228, הוקפצו לגזרה והחליפו את חיילי גולני. זו כבר הפעם השלישית שלהם באזור הצפון בשנה האחרונה. לאחר שנשלחו למטולה וספגו שם ירי טילי נ"ט, ובהמשך שירתו בגזרה המערבית ליד ראש הנקרה, הם שוחררו מהמילואים רק בסוף חודש יולי. לפי התכנון, הם היו אמורים לחזור למילואים רק בשנה הבאה. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד – הטלפון הגורלי הגיע והחזיר את החיילים לשירות בפעם השלישית באותה שנה.
אנחנו מתלווים לסגן מפקד הפלוגה, סרן במיל' יואב וינטרוב. המוצב שבגזרת מנרה (אסור למסור את מיקומו המדויק) משקיף ישירות לעבר הכפר הלבנוני מיס אל-ג'בל, כפר עוין שרבים מתושביו מזוהים עם חיזבאללה. הנוף מסביב עוצר נשימה, אך הסכנות ברורות – הכפר עלול בכל רגע להפוך למקור לאיום.
מיד לאחר שאנחנו נכנסים, מתקבלת התרעת "פטיש חם" – רחפן עוין באוויר. החיילים נעים במהירות למרחבים ממוגנים. המוצב, שזכה לשדרוגים משמעותיים לאחרונה, נבנה כדי לאפשר לחיילים לשהות בו בביטחון מלא, מבלי להיחשף לסכנות מחוץ לכותלי המתחם.
הפלוגה מגוונת אך מאוחדת, ומסתמנת תחושת רעות עמוקה בין החיילים. סרן יואב מסביר: "הפעם האווירה שונה, חדה יותר. אנחנו נערכים ברצינות. כבר היינו כאן בעבר, חווינו את הסכנות, אבל עכשיו אנחנו לגמרי שם". יואב וחבריו לפלוגה זוכרים היטב את הירי שספגו במטולה, אבל גם יודעים שאין ברירה – תמרון קרקעי בלבנון עשוי להיות הכרחי.
אלון פלדמן, הרס"פ של הפלוגה, התחתן לפני חודש עם בן זוגו. "בקושי יצא לנו להתראות השנה", הוא מספר, "כל פעם אחד מאיתנו היה בשירות. ועכשיו ביום שהוא חזר משירות בעזה בדיוק ביום שהוקפצתי לצפון למילואים שוב". בן זוגו של אלון משמש כמ"פ הנדסה, ושניהם מצאו את עצמם במקביל בגזרות נפרדות. עכשיו שתי גזרות מפרידות ביניהם, בגבול הצפון.
"זו לא שנה קלה", מוסיף פלדמן, "אבל אנחנו מבינים את האחריות שלנו כאן. עם מה שחווינו בשנה האחרונה, יש לנו הרבה יותר ניסיון ואנחנו מוכנים לכל איום שיגיע".
יהונתן סורקין, החובש פלוגתי בן 46, מתנדב למילואים למרות גילו. הוא חב"דניק, ואחד הוותיקים בפלוגה. "מה שחשוב לי שיבינו", הוא אומר, "זה שהמילואים מביאים את כולם יחד, מכל גווני החברה הישראלית. יש כאן שיחות עומק, גם אם לא מסכימים על הכל. אבל כאן אנחנו חיים באחווה פלוגתית. לפעמים זה נראה כאילו הוויכוחים שמנהלים בחוץ חסרי טעם, כי כאן אפשר לדבר ולהיות ביחד".
גם מולאלו צ'קול ששומר בשער השאיר את אישתו בבית בקרית ביאליק עם תינוק שחוגג שבועיים ונולד שבוע לפני שגויס שוב לסבב השלישי. "קשה לה מאוד. עליתי לארץ בגיל 17, אחרי שנה התגייסתי והשתחררתי בצוק איתן. מאז אני כל פעם במילואים. הכי חשוב זה לבוא לשמור על הארץ. אני כאן, לא משאיר את הפלוגה לבד".
החיילים, שהיו כבר במטולה ונקלעו לירי טילי נ"ט, מבינים את גודל האיום. "לא צריך לחכות לשמוע את הבום כדי לשים קסדה", מציין סרן יואב. "היינו במצבים קשים, אבל לשמחתי לא היו לנו נפגעים בפלוגה".
רס"ן במיל' לירון אביגדור, מפקד הפלוגה, הוא מהחיילים הצעירים בה – רק בן 28. "זו תחושה של סגירת מעגל", הוא משתף. "אנחנו מבינים שתמרון קרקעי יכול להתחיל מחר, בעוד חודש או אולי בכלל לא. אבל אנחנו מצליחים לשמור על מתח. מלבד המשימות במוצב חיילי הפלוגה יוצאים למארבים מדי לילה, החשש ברור – בכל רגע עשויים חיילי חיזבאללה לנסות ולחדור מהגדר. ועל זה אנחנו שומרים".
בזמן השיחה, מגיע רכב אזרחי למוצב. אזרחים שהצליחו להגיע לכאן עם משלוח שניצלים ושתייה לחיילים. אלון הרס"פ דאג לפרגן לחיילי הפלוגה ודאג להביא אותם. מחזה סוריאליסטי במקום שאתה צריך אישורים כדי לעבור את המחסומים בדרך.
אחרי כמעט שנה רצופה במילואים החברה כאן מרגישים שחזרו לסדיר. בשבוע האחרון אין יציאות, שלא כמו בסבב הקודם בו היו להם יציאות טובות יותר. המ"פ לירון: "זה נהיה שיח של סדיר. עכשיו צוחקים כל הזמן – אתה נשאר חג. כולנו נשארים. ברור לנו שעוד נחזור למילואים. אבל יש תקווה שזה לא יהיה סבבים והקפצות. והם יהיו יותר רגועים. אבל כרגע אנחנו חיים את כאן ועכשיו".
