בתי הספר ומערכת החינוך בישראל עוברים טלטלות רבות בשנים האחרונות, כמו גם מערכות ציבוריות רבות. לאחרונה, ובעצם מאז פרוץ המלחמה, מוסדות החינוך מתקשים להרים ראש. במערכת החינוך, האבל נמצא בכל מקום.
בכל פעם שנהרג בוגר של בית ספר או קרוב של אחד מצוותי ההוראה או התלמידים, הקהילה כולה חשה מועקה, אך הכלים הקיימים בשטח, ניתנים רק למעגל הנפגע הראשון, עם זאת הפגיעה רחבת ההיקף נשארת ללא מענה.
מריאיון שנערך עם הפסיכולוג החינוכי ישראל ורד, נראה כי ההליך הקיים בבתי הספר, ידוע לכל – כאשר נופל בוגר בית הספר במלחמה, קודם כל תולים מודעת אבל., על לוח המודעות. בהמשך, בית הספר מזמין את משפחתו של החלל ויוצרים ביחד קיר לזכרו. כיום, ישנם בתי ספר שנראים כמו כניסה לבית העלמין. "בסוף יש פה השריה של אבל, לילדים בגילאים שונים".
לפני כשלוש שנים, הקים ישראל ורד ביחד עם מספר שותפים, את מכון ארבל אשר הוקם בכדי ללוות צוותים חינוכיים בהתמודדות עם פגיעה רגשית. מאז אירועי השבעה באוקטובר ופרוץ המלחמה, הוא ושותפיו נוסעים בין בתי ספר ברחבי הארץ לסייע לצוותי ההוראה להתמודד עם הטראומה.
כבר בשמונה באוקטובר, הבינו צוותי המכון כי אוצר המילים הקיים, אינו מספק את התיאורים והחוויות שהאוכלוסייה עוברת. לדברי הפסיכולוג, ישנם שני סוגים של אבל. אבל גלוי, של המעגל הראשוני שאיבד קרוב. למשל, ילד שאביו נפל בקרב, יקבל טיפול ומעטפת בבית הספר. אך באותו המקרה, ישנו גם החבר של הילד או השכן, שהיו רגילים לאכול איתם בכל יום. אותו מעגל, אינו נכנס לסטטיסטיקה. אותו ילד עלול לסבול מאותם התסמינים, אך הדגש לא יהיה עליו ולכן, יישאר עם הפגיעה ללא המענה. לתופעה זו, ורד ואנשיו, המציאו מונח חדש – 'אבל כלוא'. האבל שאינו נראה במבט ראשון, אך במבט מעט יותר מעמיק, ניתן להבחין בו.
כאשר אנו ניגשים לעשות מיפוי של מעגלי האבל, הגלויים והסמויים בבתי הספר, עולה כי קהילות שלמות פגועות באופן רב תחומי ועמוק. כלומר, אנו מדברים כיום על בתי ספר עם שישה, שמונה או עשרה נופלים מבוגרי בית הספר. לאחר תהליך של מיפוי והצלבת מעגלים, עולה כי השכול הרבה יותר נרחב. כך לדוגמא, משתף ורד על בית ספר בו אנשיו החלו את התהליך עם שמונה נופלים והגיעו לסיומו עם קרוב לשלושים נופלים מבית הספר.
ורד ממשיך להסביר בריאיון על האפקט הנרחב של המציאות בה אנו חיים, החרדות, הדאגות, הלחץ הנפשי. כל אלו שרוכים אלה באלה ופוגשים בדרך עקיפה גם את הסובבים אותנו. הוא מסביר זאת על ידי שימוש מעולם המטפלים והפסיכולוגים בפרט, 'תשישות החמלה'. תשישות הנובעת מטראומה משנית, כלומר של אדם שלא נכח באירועים או בסיטואציה אך הטראומה נוצרה בעקבות חשיפה לסיפורים. מושג זה נכון להחילו גם על אוכלוסיית המורים, שכן אם המורה מגיע לכיתה כשאינו מסוגל לתפקד עקב פגיעה, גם אם היא משנית, בהכרח שתלמידי הכיתה נפגעים, לא רק לימודית אלא גם רגשית.
נכון לימים אלו, מערכת החינוך בנויה כך שיועצת בית הספר, תפקידה לתת מענה במקרים שכאלו. כלומר 7000 יועצות הנמצאות תחת השירות הפסיכולוגי הייעוצי של משרד החינוך, מגילאי גן עד יב', ביחד עם כ-3400 פסיכולוגים או פסיכולןגיות חינוכיות, אמורים לתת מענה לכלל צוותי ההוראה והתלמידים הסובבים אותם, זאת לאחר שזיהו מצב סיכוני והתערבו כשזיהו צורך. מיותר לציין שגם מערכת זו, הנמצאת תחת משרד החינוך, הגיעה לשבעה באוקטובר כשהיא כבר קורסת תחת הלחץ והעומס שבחיי היום-יום וחוסר בכוח אדם מנגד.
