חמש מלחמות ישראל־ערב נספרו בתולדותינו. מאז מבצע שלום הגליל, מרוב "מבצעי הרתעה" אבד לנו המשך הספירה. כדי להבין את "חרבות ברזל" יש לארגן מחדש את ההיסטוריה. שלוש מלחמות גדולות ידענו. את המלחמה בין התנועה הלאומית הציונית לבין התנועה הפלשתינית ניצחנו ב־1948. מלחמת העצמאות היתה גם המעבר למלחמה השנייה – מלחמת מדינות ערב בישראל. גם המלחמה השנייה הסתיימה בניצחוננו, כשמדינות ערב ויתרו על האופציה הצבאית הישירה. מאז ימי רצועת הביטחון בלבנון אנו מצויים במלחמתנו השלישית – מלחמתו של האסלאם הרדיקלי בנו. בהדרגה התייצבה איראן במלחמה זו כמנהיגת ציר הרשע.
במשך עשורים ניהלנו את המלחמה הזו באסטרטגיה שגויה, שנשענה על שני אדנים: פיוס ברמה המדינית וכוח אווירי מרתיע ברמה הצבאית. אף שחמאס וחיזבאללה הבהירו במילים ובמעשים כי בכוונתם להמשיך להתעצם ולהילחם בנו, דבקנו באסטרטגיה עד 7 באוקטובר. קונספציות בנויות על הנחות יסוד שגויות. במקרה של מלחמתנו השלישית טעינו לחשוב כי חיזבאללה וחמאס עומדים בפני עצמם, הם החלשים ואנו החזקים. חשבנו שישראל היתה לגוליית, "מעצמה אזורית", והאויבים – לדוד, ואימצנו גישת לחימה זרה לתפיסת הביטחון שלנו.
לפי הגרסה החדשה, ישראל נהנתה מיתרון טכנולוגי וחומרי, ולכן יכלה להרשות לעצמה סבבי לחימה מתארכים ומתייקרים ללא הסרת האיום הצבאי. התשה ידועה כסכנה החמורה ביותר בתפיסת הביטחון הישראלית, אך האסטרטגיה החדשה הניחה כי ההתשה דווקא נוחה לנו. היא חוסכת מלחמות גדולות ומחירים כבדים.
בפועל, מסבב לחימה אחד למשנהו, ממתיחות צפונית אחת לאחרת, גלגלנו את הכדור הלאה, עד שהתעוררנו באותה שבת עם המפלצת שגידלנו מעבר לגבול בחדרי השינה ביישובים.
מלחמות לא נמשכות שבוע. מלחמת מדינות ערב בישראל נמשכה 40 שנים. לא ששת הימים ניצחה את המלחמה ההיא, אך המערכה ביוני 1967 היתה נקודת בה. ישראל רכשה עומק אסטרטגי והבטיחה את קיומה. נדרשו שני מופעי מלחמה נוספים – ההתשה ויום הכיפורים – כדי שמדינות ערב יגיעו להכרה כי אין להן אופציה צבאית.
"חרבות ברזל" אינה המלחמה לניצחון המוחלט. שום מבצע אחד אינו הדרך, וממילא תפיסת המלחמה הישראלית חתרה תמיד להישג מוגבל – הסרת האיום המיידי, הכרעה המוגבלת לשדה הקרב. אך המבצע בעזה הוא בכל זאת המערכה ההיסטורית והחשובה במלחמה השלישית עד כה. זו המערכה שבה התעוררנו לעבור מאסטרטגיה שגויה להכרה במצב. תפקידה האסטרטגי הוא ליצור את התנאים הדרושים לישראל למעבר מאסטרטגיה מגננתית למתקפה. מטרת המערכה הבאה, במסגרת האסטרטגיה המתקפתית, תהיה להסיר את איום צבא חיזבאללה ובכך לפרוץ את טבעת החנק האיראנית. להפוך את איראן מאומה המטילה עלינו מצור אסטרטגי לאומה תחת מצור אזורי.
אך אנו לא מוכנים עדיין למתקפה כזו. מי שחושב שהסרת איום צבא חיזבאללה עוברת דרך איום על הרס מדינת לבנון – טועה. זו בדיוק אסטרטגיית האיומים ותחרות ההכאבה, שנכשלו עד כה. "כתובת מדינתית לבנונית" מתחרז באוזניי עם "חמאס מוחלש מורתע". התאמת צה"ל מצבא מרתיע לצבא המסוגל להכריע, להסיר את האיום הצבאי ביעילות, תיקח כמה שנים.
"חרבות ברזל" היא מערכה היסטורית, כי היא מייצרת את התנאים לשינוי האסטרטגיה הישראלית: השבת החטופים בעסקה בזכות לחץ צבאי ואחיזה ברצועה, השמדת צבא חמאס המאורגן ודרדורו שנים אחורנית, ויכולת להכתיב את תנאי שיקום עזה. שלושת התנאים הללו אמורים לאפשר לישראל את ההפוגה הנדרשת לה כדי לבנות את הכוח המכריע ולצאת למלחמה בצפון ברגע הנכון מבחינתנו.
הכרעה צבאית אינה רק עניין למורל ולרוח לאומיים – היא גם עניין של הכנות מקצועיות ואסטרטגיה תומכת. הזמן החולף בהתשה הנוכחית, בצפון ובדרום, מחליש אותנו ומחזק את האויבים. בתחום איום האש במיוחד, מערכי ההגנה הישראלית שחוקים, בעוד האויב למד רבים מסודותיהם. העדויות לכך ניכרות בחילופי האש בצפון בשבועות האחרונים. בהיבט המבצעי, העת הנוכחית היא נקודת שפל ליוזמה התקפית מצידנו.
יש להבין את "חרבות ברזל" כמו שהיא – שלב המעבר ממגננה למתקפה. ככזה היא מוצתה. יש להמיר את ההישגים הטקטיים בעזה להישגים אסטרטגיים ומעשיים – עסקת חטופים, הכתבת תנאי השיקום וחופש פעולה ברצועה. לקטוף את הנורמליזציה והקואליציה האזורית נגד איראן, ומעל לכל – לצאת למהלך חירום לאומי לבניית הכוח הצבאי המתאים לקראת מלחמה הכרעתית בצפון בשנים הקרובות, מהלך שלא ניתן לקדם במקביל ללחימה.
תא"ל (מיל') ערן אורטל היה מפקד מרכז דדו בצה"ל.כיום הוא עמית בכיר במרכז בגין-סאדאת. מחבר הספר "המלחמה שלפני"
