אביו של שחקן הצהובים-שחורים נעלם לאחר הלידה • אמו, מורין, גידלה אותו לבד ושלחה אותו בגיל 12 לאקדמיה של מכבי חיפה, שדאגה לו לכל • אחרי עונת פריצה בבירה, הוא מודה לה ("היא היתה שם ברגעים החשוכים והראתה לי את האור, עשתה יותר משני הורים ביחד") וגם ליעקב שחר: "בלעדיו כל זה לא היה קורה"
רגע אחרי סיום העונה טימו (טימותי) מוזי ממהר לארוז מזוודה בדרך לחופשה קצרה בת"א. הפריצה בבית"ר ירושלים תשאיר אותו בקבוצה גם בעונה הבאה, ובגיל 22 הוא סוף־סוף מרגיש שהקריירה שלו מתחילה לעלות, אחרי שהיה הבטחה גדולה במחלקת הנוער של מכבי חיפה.
"טוב לי, באמת", הוא מודה בראיון ל"ישראל היום", "זאת השנה שפרצתי בה, כמו שרציתי וכיוונתי בגיל יותר צעיר. עדיין ציפיתי ליותר מהעונה הזאת מבחינת כיבוש שערים. כבשתי ארבעה, בישלתי פעמיים, ועדיין ציפיתי ליותר. אני חושב שאני מסוגל".
מה קרה תחת יוסי אבוקסיס שלא קרה לפני?
"הוא האמין בי והחזרתי לו על האמון. הוכחתי לו שאני ראוי למקום בסגל ואחר כך ברוטציה. הראיתי שאני יכול להביא דברים שלא היו בקבוצה, ולשמחתי זה עבד. יוסי ראה בי מישהו שהוא יכול לטפח כמו שעשה בשנים האחרונות עם שחקנים טובים ממני. זה היה חשוב לי. גם במצבים פחות טובים הוא האמין בי. מה הוא עשה אחרת? היו פעמים שהוא דיבר איתי ונתן לי את הביטחון, ושם הוא קנה אותי".
נראה שגם החיבור לבית"ר היה מהיר. איך זה קרה?
"נכון. זאת הרגשה אחרת, משהו טיפה שונה מבחינתי, עוצמות אחרות. אתה הולך בעיר ומרגיש סופרמן. כל מה שעברנו עם המלחמה די קידם אותנו, גרם לנו להבין שיש הרבה מעבר לכדורגל. היינו יותר מלוכדים. כל הצעירים חברים טובים, כל היום אנחנו יחד – אני, נהוראי דבוש, רוי ששון, עדי יונה ושאר הצעירים חברים טובים מאוד גם מחוץ למגרש, אז הכל התחבר לי".
פרצת תחת אבוקסיס, אבל גם ברק יצחקי נתן לך לשחק, ואלמוג כהן החליט לבנות את הסגל איתך לעונה הבאה. כל זה קורה אחרי שנתיים שבהן ירדת ליגה עם נוף הגליל ועירוני ק"ש.
"התחלתי בקבוצה הבוגרת של מכבי חיפה ואחר כך הושאלתי. זה בא בגיל צעיר ולא האמנתי שזה מה שיהיה בשנתיים הראשונות שלי. כאב לי מאוד בכל ירידה. למזלי היו את אמא שלי והסוכן ג'קי דהאן כדי שלא אפול, כי הייתי בבאסה בשנתיים האלה. אמא וג'קי היו שם ברגעים החשוכים והראו לי את האור. בבית"ר זה היה שונה, בסוף השנה כבר ראינו קבוצה אחרת. אנשים ראו אותנו משחקים כדורגל אחר, התקפי ואיכותי, וזאת הקבוצה שיקבלו גם בעונה הבאה, אין לי ספק בזה".
"הכל השתפר פלאים"
כשמוזי מדבר על אמא שלו, טון הדיבור שלו משתנה לפתע, גם המלל הופך להרבה יותר רגשני. מורין מוזי הגיעה לישראל לפני הרבה שנים מדרום אפריקה, הכירה כאן את אביו של טימו ובהמשך האב נעלם.
היא גידלה אותו לבד, ובגיל 12 מכבי חיפה זיהתה את הפוטנציאל והביאה אותו לפנימייה בכפר גלים מתוך אמונה שגדל אצלה כישרון גדול. המהירות שלו צדה את עיניהם של אנשי הצוות המקצועי, כשברקע האם עקבה מקרוב כדי לראות שבנה מתקדם כמו שצריך.
"היא עבדה כל כך הרבה שעות כדי לספק לי נעלי כדורגל, בגדים וכדי שאגיע לאן שאגיע", הוא מספר בהתרגשות. "אמא בכלל הגיעה לטיול בישראל, אהבה מאוד את המקום ואת ירושלים. אחרי כמה שנים חזרה לפה, הכירה את אבא שלי, ובהמשך הם התגרשו. במקרה שלי אמא עשתה יותר משני הורים יחד. זה ברמה שהיא למדה כדורגל ואהבה את המשחק אפילו יותר ממני. עקבה אחרי, דאגה לי שלא יחסר לי כלום".
אני מכיר את השם שלך עוד ממחלקת הנוער של מכבי חיפה, ממש היתה הוראה לדאוג לך לכל מה שצריך. מאיפה זה בא לדעתך?
"הגעתי בגיל 12 מהפועל רעננה לפנימייה בכפר גלים. הם רצו לגדל מישהו שיעלה לבוגרים ויצליח, אבל הם באמת דאגו לי להכל, הרגשתי את זה ממש. כל דבר קטן שהיה – מאימוני אחר הצהריים ועד לנעלי כדורגל, הדברים הכי קטנים – הם דאגו לי והיו שם בשבילי. היו לנו בעיות כספיות, ויעקב שחר עזר; רכב שהיינו צריכים ולא היה לנו, העבירו אותנו דירה, לא שאלו מה, למה ואיך – ישר עשו. דאגו לאמא שלי לעבודה בחיפה בתור מטפלת סיעודית, הכל קרוב לבית. לא היה משהו שלא עזרו בו".
יש מקרה שזכור לך במיוחד?
"כשבאנו לחתום על חוזה לפני כמה שנים הגענו למשרד בתל אביב, ישבנו ודיברנו על הפנימייה בכפר גלים, איך לשפר אותה. אז יענקל'ה שאל את אמא שלי מה לדעתה צריך, והיא נתנה לו דוגמאות על אוכל פחות טוב, שאני גם פחות אהבתי. בשנה שאחרי הגעתי ביום הראשון, ראיתי את האוכל ולא האמנתי, הכל השתפר פלאים".
יש משהו שאתה מרגיש צורך לומר כיום, דווקא אחרי שפרצת לתודעה?
"שאני מכיר תודה ליענקל'ה, שבלעדיו כל זה לא היה קורה, ולברק אברמוב, שלקח אותי לבית"ר, האמין בי ונתן לי את מה שצריך כדי להצליח כאן. בלי שני האנשים האלה היה לי קשה לפרוץ".
זאת שנה מורכבת בגלל המלחמה. הרבה מאוד אוהדים נרצחו ונפלו, ואתה מקפיד ללכת להרבה הלוויות וניחומים. איך אתה עומד בכל זה בגיל 22?
"לצערי הייתי בהרבה הלוויות וניחומים, מעבר למה שבן אדם יכול לעבור בכל החיים. שבע-שמונה הלוויות בחודש, ניחומים, להיות הכתף שבוכים עליה. הורים, אחים, אחיות, זה מטורף. אין כוח ואין מחשבה בראש לשחק כדורגל, אבל אז אתה מגיע ורואה את ההורים מחייכים פתאום, מרגישים שהעולם שלהם חרב אבל הלב טיפה מתרחב כשבית"ר ירושלים איתם וסביבם. במשחק האחרון אחיו של אילי גמזו ז"ל ביקש להנציח אותו עם חולצה. זה היה מרגש, גם עבורו, והוא היה הכי שמח בעולם, זה שווה הכל".
אחרי עונת פריצה אולי תבוא העונה שתשנה את חייך בדרך לחוזה גדול. מה הדבר הראשון שתעשה אם זה יקרה?
"הלוואי. אני אתקשר לאמא שלי ואגיד לה 'תארזי הכל, תבחרי לך בית, תפרשי מהעבודה ותעשי מה שבא לך בחיים, בלי חשבון' – זה החלום שלי".
