מי שתוהה למה המחאה לא מגייסת המונים, צריך להבין שההמונים מאסו בשנאה פנימית ורוצים הנהגה שתדע איך לאחד אותם ולאפשר להם לחיות זה עם זה בשלום
בשלב שבו אין לנו מושג איך תסתיים המלחמה, יש שריפות בצפון, דשדוש בדרום, בידוד בינלאומי וקריסת ההסברה הישראלית, די ברור שאנחנו עושים משהו מאוד לא נכון. יש מי ששואלים את עצמם – מה עוד צריך לקרות? איך זה יכול להיות שאין מיליוני אנשים ברחובות?
אז זהו ששום דבר אינו פשוט בימים אלה. הכל מורכב. המון ישראלים מרגישים שהמדינה לא מתפקדת. מצד שני, בפעם שעברה שהמונים היו ברחובות, זה נגמר ב־7 באוקטובר.
הרבה ישראלים מרגישים לכודים פעמיים: במלכודת אחת פנימית ובאחת חיצונית. מבפנים, הם לכודים בין הרצון לזעוק שזאת ממשלה חסרת יכולת לנצח או אפילו לנהל את המדינה לבין הרצון להימנע ממערכת בחירות רעילה שתשדר חולשה לאויב. הרי אנחנו עדיין באמצע מלחמה. מבחוץ, הם לכודים בין הרצון להשתייך לעולם המערבי, גם אם הציפיות שלו מישראל הפכו מנותקות, לבין הרצון להיות חזקים במזרח התיכון, כי כאן הם צריכים לחיות.
פעם ידענו להתמודד עם האוקסימורון הזה – לדבר במילים של שלום, אבל לנהוג בקשיחות. זה השיג הרתעה מול הכוחות הג׳יהאדיסטיים ואפשר יחסים טובים עם מדינות המערב, מה שאפשר לנו להתחזק עוד יותר מול הכוחות הג׳יהאדיסטיים, וחוזר חלילה. היום נראה שאנחנו עושים את ההפך – הטרמינולוגיה ה״קשוחה״ של ״בעל הבית השתגע״ מרתיעה דווקא את המערב, אבל לא את האויבים.
אז מה עושים?
עבור ישראלים רבים זו שאלה קשה מנשוא. הם לא יודעים מה התשובה. הם רואים את השבר שהממשלה לא מצליחה להתמודד איתו, אבל גם את ההפגנות שהפכו זועמות ואלימות יותר – והכיוון הזה לא נראה להם נכון. מה יעזור לנו לזעום ולהשתלח זה בזה, כשאנחנו צריכים פתרון? הם מתוסכלים, עייפים, מודאגים, אבל לא יודעים לאן להוליך את עצמם.
מסר שמנצח שנאה
רוב חברי הממשלה מנסים להסיט את תשומת הלב מהדאגות הקשות האלה לכל מיני נושאים טפלים. הם מקווים שאם ילחצו על כפתורי כעס אוטומטיים אצל קהלים מסוימים, הכעס יאפיל על החרדה הקיומית. אבל הם לא היחידים שעסוקים בלעורר כעס – גם המחאה הפכה קיצונית מדי, אגרסיבית מדי, לא מותאמת ללקחי 7 באוקטובר ולא הגיונית. גם אם הכעס מוצדק, כי בכל זאת עברנו טרגדיה קשה ומאז הבעיות רק התגברו, חשוב להבין שהכעס המוצדק הזה מרחיק את ההמונים.
קמפיין ״אתה הראש אתה אשם״, למשל, היה ממש מיותר. גם קמפיין ה״נכשל״.
למה? ראשית, כי זה ברור. מדינת ישראל מעולם לא הייתה במקום גרוע יותר מבחינה ביטחונית, ומי שמנהיג אותה אחראי לכך. רובנו מבינים את זה, ולכן למרוח את המסר הזה על כל שלטי החוצות, להשחיל אותו לברייקים במהדורות החדשות, ולדחוף אותו לכל כתבה שנכנסים אליה מהטלפון – זה מיותר.
שנית, כי מדובר בקמפיין שלוחץ על כפתורים כואבים שמדממים ממילא אצל נפגעי 7 באוקטובר, אבל מייצרים אנטגוניזם בקרב קהלים אחרים. לכן קמפיין כזה לא מוביל לפתרון טוב ונכון למדינה, אלא לשנאה. גם זה מיותר.
שלישית, כי אצבע מאשימה אינה מספיקה. המסר הנכון כרגע הוא של תקומה. של תקווה לאיחוי הפצעים, לא של זריית מלח. של אופטימיות במקום זעם, גם אם הזעם מוצדק. למחוללי המחאה נדמה שאם יקצינו מסרים ויגבירו את הזעם, המחאה תתחזק. בפועל, אנחנו רואים שזה הפוך.
הכישלון הגדול ביותר של ההנהגה הנוכחית הוא הרטוריקה הפרועה שכרסמה בדבק הישראלי, שהוא זה שמחזיק ביחד את שמיכת הטלאים המרהיבה שלנו. היום אנחנו גם מבינים טוב יותר את המחירים. אנחנו מגזימים עם הצליבות וההאשמות. צריך לעצור לרגע ולהכיר בזה. הממשלה מנסה לזרוק אשמה על הצבא, והמחאה מתעקשת להגיד שהממשלה אשמה. אבל אי אפשר להיתקע לעד בוויכוח מי אשם, צריך להתקדם.
הפורמט של ״אני מאשים״ עבד נהדר בימי אמיל זולא, כי הוא היה חריג ואמיץ. היום – כולם משתמשים בו לעייפה. זה כבר לא חריג, לא אמיץ, אלא מניפולטיבי ולעוס, ובסוף – לא באמת עושה את העבודה. אז אל תדברו איתנו על מי אשם, אלא על מה שדרוש עכשיו כדי לתקן. כדי שזה יהיה אחרת. צריך מסר טוב שינצח את השנאה.
דרושה ממשלה מלכדת
רוב האנשים מייחלים למשהו טוב, גם בין מי שהצביעו עבור הממשלה. הם לא מתמלאים בהשראה כשדוחפים להם לפרצוף בזעם את הבחירה הגרועה שהם עשו בפעם שעברה. המחאה צריכה למשוך גם אותם, לפחות את חלקם.
תחשבו על מחאה שבמקום להצביע על אשמים, תדגיש את מה שהיא רוצה: ממשלה שיודעת לייצר לכידות פנימית. הרי זה מה שדרוש כדי לצאת טוב מהמלחמה.
ממשלה שיודעת לנהל יחסים בינלאומיים. ממשלה של מקצוענים. כאלה ששולטים במורכבות של ידע צבאי, גיאופוליטי, ניהולי, כלכלי, תקשורתי, חוקתי, וגם של תחום המשפט הבינלאומי. ממשלה שנותנת שקט, לא רעש, ושיודעת לנהל בחוכמה את כוחות הביטחון ולחזק אותם. ממשלה שיודעת לשקם את המגזר הציבורי. שיודעת לשקם קשרים אקדמיים, תרבותיים ועסקיים.
למדינת ישראל דרושה הנהגה שתוכל לאחות מחדש את שמיכת הטלאים שהיא המדינה הזו. שתבין את הצורך הבהול לשנות את מודל הגיוס בלי לעורר שנאה כלפי כל החרדים, אבל גם בלי להיכנע שוב לסחטנות של נציגיהם הפוליטיים. שתדע להפעיל את אנשי הרוח והתקשורת לחיזוק הנרטיב הישראלי, במקום לסנוט בהם שהם בוגדים. שתבין שמגיע לכולנו לחיות פה בשלום ובחופש, בין שאנחנו רוצים להניח תפילין במרחב הציבורי, ובין שאנחנו רוצים אורח חיים של חילונים גמורים.
מגיעה לנו התחלה חדשה. מגיע לנו להיות מאוחדים.
נדמה שהעם למד, אבל הפוליטיקאים ויועציהם טרם למדו, ומנסים בכל כוחם למשוך אותנו בחזרה לריבים במקום לפתרונות. את רובנו כבר לא מעניין לדבר על מי התחיל, מי החזיר, מי המשיך ומי אשם. רובנו ממוקדים בשאלה המדאיגה – איך לעזאזל ממשיכים מכאן?
המסות בישראל צמאות למסרים חיוביים ובונים. לתקווה. לסלחנות פנימית, לאכפתיות הדדית, להזדהות עם הפצועים והמפונים במקום בריחה מתמדת מתמונה איתם. הרי האיבה כבר קיימת ברטוריקה של הממשלה הנוכחית, ומונעת שיתוף פעולה שיאפשר את סיום המלחמה, לכן לא כדאי להתחרות בה. מתוך הדגשת המסרים האלה, כבר יהיה ברור מאליו מי צריך להוביל ומי צריך ללכת הביתה.
