"יחידת העילית" (Warfare), סרטם המשותף של אלכס גרלנד וריי מנדוזה, מספר את סיפורם של לוחמי יחידת "אריות הים" במשימה כושלת בעיראק ב-2006. מנדוזה, לוחם לשעבר ביחידה שהיה יועץ צבאי בסרטו הקודם של גרלנד "הקרב על אמריקה", משחזר אירוע אמיתי שבו היה מעורב. הסרט מתמקד בפעולה מבצעית שהסתבכה בפרובינציית רמאדי, כאשר כוח אמריקאי משתלט על בית אזרחי כדי להקים עמדת צלפים ותצפית, ומוצא את עצמו תחת מתקפה כבדה של מורדים. התוצאה היא 95 דקות של מתח בלתי פוסק המוצג בזמן אמת, עם שחקנים צעירים כמו ויל פולטר, קוסמו ג'רוויס וד'פארו וון-א-טאי.
כבר מהרגע הראשון, "יחידת העילית" מבקש להיבדל מסרטי מלחמה אחרים. במקום הכיתוב המוכר "מבוסס על סיפור אמיתי", הסרט פותח בסגנון פחות מקובל: "מבוסס על זיכרונות". זוהי בחירה מעניינת ומשמעותית. היא מרמזת שאין כאן יומרה לאמת מוחלטת, אלא התמקדות בחוויה הסובייקטיבית, בזיכרון האישי. זה גם מהווה סוג של התנצלות מראש על אי-דיוקים אפשריים, וגם הצהרת כוונות: הסרט מעוניין בתחושות, ברעש, בבלבול ובכאוס, ופחות בעובדות היבשות.
אך דווקא בחירה זו העלתה אצלי שאלה: אם מדובר בהיצמדות לזיכרונות אישיים, מדוע לא לספר את הסיפור בז'אנר הדוקומנטרי? מדוע ההחלטה לשחזר את האירועים עם קאסט הוליוודי, אם ממילא הסרט נמנע במכוון מלהעניק להם עומק דרמטי או רקע כלשהו? הסרט מציג את החיילים כמעט כפיגורות חסרות זהות – אנחנו בקושי זוכרים את שמותיהם, לא יודעים דבר על חייהם האישיים, והם נבדלים זה מזה בעיקר בזכות המראה החיצוני או התפקיד המבצעי שלהם.
הסרט מצליח, יש לומר, לייצר תחושה אותנטית של המתח הבלתי נסבל שקודם לפעולה, האימה מפני הבלתי צפוי, והכאוס המוחלט כשהדברים משתבשים. העריכה המקוטעת, הצילום הרועד, הסאונד המהמם והמחריש אוזניים – כל אלה יוצרים חוויה חושית עוצמתית. גרלנד ומנדוזה אינם חוסכים מהצופה את הזוועה – איברים קטועים, צרחות כאב, בהלה וייאוש. אך האם זו באמת אמירה מקורית על מלחמה בשנת 2025? קשה שלא להיזכר בסרטים כמו "מטען הכאב", "בלאק הוק דאון", או אפילו "להציל את טוראי ראיין". סרטים אלו כבר הראו את זוועות המלחמה, את הסיוט, את חוסר המשמעות. מה מחדש "יחידת העילית" מעבר לכך?
במהלך הצפייה חשבתי גם על הדמיון בין "יחידת העילית" לסרטו הקודם של גרלנד, "מלחמת אזרחים" (שתורגם בישראל ל"הקרב על אמריקה" מסיבות ברורות) משנת 2024. שני הסרטים סובלים מאותה בעיה בדיוק – הימנעות מוחלטת מאמירה פוליטית. ב"הקרב על אמריקה", גרלנד יצר סרט על מלחמה פנימית בארה"ב אך נמנע בעקביות מלציין שמות מפלגות, מנהיגים או סיבות אידיאולוגיות ברורות לקונפליקט. באופן דומה, ב"יחידת העילית", גרלנד ומנדוזה ממשיכים במסורת זו של הימנעות מפוליטיקה – כאילו מלחמת עיראק התרחשה בוואקום היסטורי.
בשני המקרים מרגיש שהמניע הוא אותו מניע הוליוודי מסחרי – הרצון ליצור סרט שיפנה לקהל רחב ככל האפשר, בלי לדרוך על יבלות אידיאולוגיות של איש. הסרט אמנם נמנע מפטריוטיות בוטה או רומנטיזציה של המלחמה, אך הוא גם נמנע כמעט לחלוטין מלהתעמת עם שאלות מוסריות או פוליטיות. המשפחה העיראקית שביתה נתפס בכוח נותרת שקופה, חסרת קול או נוכחות משמעותית. הסרט לא שואל שאלות על הצדקת הנוכחות האמריקאית בעיראק, או על המחיר שמשלמים האזרחים המקומיים.
יתרה מכך, יש משהו מוזר בכך שסרט המתיימר להציג את המציאות הגולמית של המלחמה בוחר בשורה של כוכבים צעירים ומבטיחים. הבחירה הזו, יחד עם תמונות הסיום המראות את השחקנים לצד הלוחמים האמיתיים, מעניקה לסרט תחושה של חגיגה עצמית. האם זה באמת מכבד את החוויה הטראומטית שהסרט מבקש לתעד?
"יחידת העילית" הוא ללא ספק הישג טכני מרשים. הוא יוצר תחושה אותנטית של "להיות שם", ומצליח להעביר את אווירת המתח והאימה. אבל בסופו של דבר, קשה להשתחרר מהתחושה שיש כאן חזרה על מוטיבים מוכרים, ושהבחירה בפורמט עלילתי במקום דוקומנטרי היא בעיקר מסחרית. אם הכוונה הייתה להנציח זיכרון אישי של קרב, דוקומנטרי עם עדויות מפי הלוחמים האמיתיים היה מעניק אותנטיות שכל השחקנים המוכשרים בעולם לא יכולים לשחזר.
בסופו של דבר, "יחידת העילית" הוא סרט מלחמה יעיל אך לא מהפכני. הוא מספר סיפור חשוב של לוחמים שהתמודדו עם תנאים בלתי אפשריים, אך הוא עושה זאת בדרך שמרגישה כמעט כמו נוסחה קולנועית בשלב זה. הסרט מצליח להעביר את הכאוס, הבלבול והאימה של הקרב, אך מתחמק משאלות עמוקות יותר על משמעות המלחמה עצמה, ועל הנרטיב שהוביל את אותם חיילים צעירים אל הבית ההוא ברמאדי בשנת 2006.
