שר המשפטים יריב לוין פתח בהליך הדחת היועמ"שית גלי בהרב מיארה ובא לליכוד הגואל. אף אחד, אבל אף אחד, לא הופתע מהמהלך המדובר שמככב מדי שבוע בכותרות, בטח לא אחרי שמיארה נגעה בסדין האדום של הליכוד ודרשה לפתוח בחקירה נגד רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, בעקבות תחקיר "עובדה" המטלטל.
ב"פטריוטים" כל-כך חגגו את המאורע המרגש, שפתחו את התוכנית בשירת המנון ל"משנכנס אדר מרבים בשמחה". שיא השיאים נרשם כשדוברו של שר המשפטים הגיע בעצמו לאולפנים למסור למגיש התוכנית ינון מגל תיק ענק מלא בניירת וכביכול בטיעונים משפטיים לעילת הדחתה של היועמ"שית.
בהחלט מדובר בצעד חריג בתקשורת הישראלית, אבל במדינה כמו שלנו, שבה עיתונאים שאינם תומכי המשטר מסולקים מקבוצות הוואטסאפ התקשורתיות של הממשלה או לא מורשים להיכנס לטקסי החלפת הרמטכ"ל, לא נופתע כשדוברו של שר המשפטים מתנהל כמו שליח רץ משפטי ומגיע עד לאולפנים של "הפטריוטים" למסירה ידנית של ראיית הזהב.
נחום וולברג דובר שר המשפטים לוין מעביר לפטריוטים את החוברות המכונות "הצעה להבעת אי אמון הממשלה ביועצת המשפטית לממשלה"
משנכנס אדר מרבים בשמחה🤣
תשע🔥 pic.twitter.com/CyPSNF3bce
— ינון מגל (@YinonMagal) March 5, 2025
יריב לוין בנה תיק ענק עם נימוקים משפטיים והגיש אותם לשופריו ב"פטריוטים". מקריאת הדברים, או לפחות מחלק שהוצגו אמש באולפן, עולה כי לא מדובר בטיעונים ונימוקים משפטיים מבוססים, אלא בספקולציות שנועדו להתריס, ושלא מבוססות על ראיות או אסמכתאות כפי הנדרש בדין.
די לחכימא ברמיזא ולשטיא בכורמיזא, כדי להבין שמופע האימים ב"פטריוטים" אמש רק עשה שירות נוראי לשר המשפטים. לא צריך להיות גאון משפטי בכדי להבין שמדובר בטיעונים שאין בהם אף עילה של ממש, ובכך רק מוציאים רע את שר המשפטים כי מציגים את דלות יכולותיו והבנתו המשפטית.
אחד הטיעונים שנבחרו להיות מוצגים אמש ב"פטריוטים" נכתב כך: "תחת הנהגתה הפך מוסד הייעוץ המשפטי לממשלה, להלן היועצת, לרשות פוליטית עריצה, לפרקים אלימה ודורסנית ממש. היועצת פועלת כזרועם הארוכה של מתנגדי הממשלה, ולא בוחלת באמצעים כדי לסכל את רצון הבוחר. היא השתמשה בשסע הפוליטי בישראל כקרדום לחפור בו שתי מערכות דין – אחת לתומכי הממשלה והשנייה למתנגדיה. מה שתרם לליבוי מדנים בין המחנות מאשר מדיניות אפליה נלוזה זו מטעם מי שאמורה לשמש מופת של צדק ושוויון".
מספיק לקרוא את הטיעון הנבחר הזה כדי להבין את הלך הדברים המוצגים בספרי הענק שהוגשו אמש למגל. אז לכל המתנגדים להדחת היועמ"שית, אפשר לנשום לרווחה כי מסתמן שהסיכויים של יריב לוין קלושים, והנימוקים הללו לא נכתבו לדיון בבית המשפט אלא מופנים לעיניו ואוזניו של בוחרי הימין.
אם לא די בכך, איתמר פליישר יצא באמירה מסוכנת שמוכיחה כי אנחנו בעיצומה של דיקטטורה. וכך אמר: "קמים בקואליציה כל מיני אנשים שמשמיעים זמירות. מי שלא מתכוון להצביע נגד (הדחת היועמ"שית) – שיתפטר, שיניח את המפתחות, ואני מקווה שלא יראה את הכנסת בשמונה הקדנציות הקרובות".
בתרגום חופשי למי שלא נפל לו האסימון: מי שלא מיישר קו עם ההנהגה או ראש הממשלה, מי שיש לו דעה עצמאית משלו או עמוד שדרה – די לו להתפטר עכשיו, כי בליכוד, כמו בליכוד, מי שלא מרכין ראש והופך לבובה על חוט של ראש הממשלה – לא שורד.
כך "הפטריוטים" בעצם הצביעו על הלך הרוח של הליכוד. שיצבעו את זה במילים יפות של "כולם מאוחדים", אבל המציאות היא שקיבלנו פוליטיקאים מושתקים וכנועים.
עוד עלו בפאנל דרישות כי הממשלה הנבחרת תבחר יועץ משפטי משלה. עכשיו דמיינו מצב אידיאלי כזה לראש הממשלה ולחברי הקואליציה: שום חקירה לא תיפתח נגדם, אף תיק לא יוגש נגדם או נגד רעיית ראש הממשלה, ומותר להם לעשות ככל העולה על רוחם. והגענו לממשלה מושחתת, עם עוד סממן בולט של דיקטטורה.
במקביל לשידור "הפטריוטים" והשמחה על המהלך של יריב לוין, יצא עוד אחד שכבר הורגל להביך את עצמו ואיבד כל כבוד עצמי ויושרה פנימית – גדעון סער. באמירה לתקשורת הוא הודה כי טעה במינוי היועמ"שית. ולמה הוא עשה זאת? על מנת שיוכל להשתתף בהצבעה להדחתה.
תיאטרון האבסורד, כבר אמרנו?
מיום ליום אני לומדת שככל שתהיה יותר מושחת, יותר אכזרי ויותר שקרן – ככה תצליח לטפס במדרגות הפוליטיות. וזו תעודת עניות לממשלה שלנו.
במעבר חד – אמש ב"פטריוטים" כיכב סרטון AI הזוי, שבו ראש השב"כ רונן בר יושב על כיסא, ומצדדיו ישראל כ"ץ, שר הביטחון, ובנימין נתניהו מנסים לגרום לו "לשחרר מהכיסא".
עיניי נפערו והאישונים כמעט יצאו ממקומם. באמת? האם הגמל לא רואה את דבשתו?
מינוי ראש השב"כ הוא לחמש שנים, לעיתים גם לשש. לעומת זאת, ראש הממשלה בנימין נתניהו כבר מכהן 17 שנה בתפקיד. הוא זה שנאחז בקרנות המזבח. הוא זה שלמרות האסון הגדול של ה-7 באוקטובר לא משחרר מהכיסא.
אני באמת כבר לא יודעת אם לראות ב"פטריוטים" כתוכנית בידור זולה המוצגת להמונים ולצחוק יחד איתם ועליהם, או פשוט לבכות על הדרך שאיבדנו.

