דפנה לוסטיג, “יש לך הכול", כתר, 168 עמ': פרפראזה עקומה אך אקטואלית מתמיד על המשפט המשומש מ"אנה קארנינה" (שממילא נוטים לשבש תדיר), לא כל המשפחות העשירות דומות זו לזו (ואילו היו, לא היו סדרות טלוויזיה כמו “יורשים" או “הלוטוס הלבן"), אבל מתברר שכל משפחה עשירה אומללה בדרכה שלה.
כל הכסף שבעולם, או לפחות כל הכסף שהעניק לו חיים נוחים בכפר שמריהו ולדפנה בתו את התואר “טחונה" מאז שהיא זוכרת את עצמה, לא היה יכול לקנות לשמחה לוסטיג אושר ובריאות. במהלך שירותו הצבאי הקרבי הוא נפצע באורח קשה ונותר משותק בגפיו התחתונות. גם נפשו לא ידעה מנוח, ולאורך השנים התייצבו בבית “יועצים", לאור “בעיות בעסקים", כשבדיעבד התברר שאינם אלא פסיכיאטרים ופסיכולוגים שניסו להקל את ייסוריו. הוא הלך לעולמו פחות מחודשיים לפני יום הולדתו ה־72, כשמילותיו האחרונות הן: “אני רוצה שניצל".
שמחה לוסטיג היה יהלומן, והממואר שדפנה לוסטיג כתבה על שניהם הוא, בסוג של צדק קוסמי, יהלום קטן ומלוטש. כך עושים את זה נכון. אין בספרה הראשון של לוסטיג, שהתפרסמה כעיתונאית תרבות, מילה אחת מיותרת, והוא מצליח לשייף עולם שלם של כאב, ערגה וחסד במיניאטורה אחת יפהפייה ומדויקת להפליא.
הוא בוודאי היה מתקשה להאמין, אבל שמחה לוסטיג הפך בידי בתו לגיבור ספרותי אמיתי. כמעט כמו אבא גוריו של בלזאק, שבמקרה היה איש עסקים שהוציא את כל הונו על שתי בנותיו החמדניות (שאפילו לא טרחו להגיע להלוויה שלו, ושלחו שתי כרכרות ריקות במקומן). גם ללוסטיג, להבדיל אלף אלפי הבדלות, היו שתי בנות משותפות לו ולאשתו נעמי, ובת נוספת מנישואיה הראשונים.
כסף נכנס לחייהן של הבנות באופן בלתי נמנע, כדמות בפני עצמה, מרגע לידתן. לוסטיג מתייחסת לעגל הזהב הדמיוני שבחדר בכנות ובהומור האופייניים לה. את הרצליה היא מתארת כישות ש"הכסף פוצע ומחלק אותה לשניים" (הרצליה פיתוח והרצליה ‘העיר'); כשהיא קונה בנעוריה תקליט שאינה רוצה באמת, היא מהרהרת, “אז כנראה אני זאת שלא מבינה כלום, אולי באמת זה בגלל שאני טחונה, הכסף חוסם לי את ההבנה"; וכשאביה מוכר את העסק וכבר לא עסוק בלעשות כסף, אלא בלא לאבד אותו, הוא מתנבא, “בצחוק ולא בצחוק", שהיא תבזבז הכל אחרי מותו. “אני יודעת שהוא חושש", היא כותבת, אבל קבלו קלקלן: זה לא יקרה.
מי שזוכר במקרה את הכתבה הנושנה שבה לורלר בין היתר על אפיזודה שלפיה לוסטיג הכריחה את בן זוגה לשעבר לקנות לעצמו ג'ינס בששת אלפים שקל, יכול היה לחשוד שהכסף חסם לה גם את הרגישות האנושית הבסיסית, אבל קריאה ב"יש לך הכול" מוחקת מיד ולאלתר כל מחשבה שלילית על המחברת. ולא רק מפני שהיא הראשונה לחשוב דברים רעים על עצמה.
“סיפור מעניין יש לי, אני חושבת, וקונה און־ליין חליפות טרנינג מעוצבות מדי, שבדיוק חזרו לאופנה. סיפור מעניין שאולי אחקור בבוא העת, אבל העת – אני חושבת כשאני מקפלת תחתונים, משקיעה כספים, מסיעה לחוגים, משדרת ברדיו בבקרים, שוטפת כלים, נאבקת בדימומים, שותה יינות יקרים, סופרת לייקים, מתפטרת, מזדיינת, מחליפה בוסים – העת, אני אומרת לעצמי כשאני בוחנת את כל הקמטים החדשים בפניי, העת היא לא עכשיו".
למזלנו הגיעה העת, ולוסטיג כאמור מתגלה לא רק כסופרת לייקים, אלא כסופרת של ממש. הסיפור המעניין שהיא חוקרת – כי כמו שהיא אומרת בהקשר של גיל ההתבגרות, “אני לא אוהבת לא לדעת. אני נשבעת לעצמי שעוד אדע" – הוא לכאורה זה הקשור באביה. בקצרה: אחרי חשדות של שנים, ומסכת שקרים ארוכה, לוסטיג ואחותה מגלות ששמחה לוסטיג אינו אביהן הביולוגי, ושלמעשה נולדו משתי תרומות זרע שונות.
אבל היופי בממואר נובע גם מהעובדה שהגילוי הבלתי נמנע הזה, וכל המסע לקראתו, הם כמעט שוליים בהשוואה לתמונה הרחבה שלוסטיג מציירת בתנופת כישרון ורגש. אצלה כל סיפור, קטן כגדול, וכל פרט ואזכור הם סיפור מעניין, בגלל אופן ההתבוננות שלה בעולם ובעצמה. זה סיפור על אהבה וחושך, בהחלט, ועל אנשים פגומים ובעיקר על אנשים שפוגמים בעצמם, דרך הפרעות אכילה (כש"משהו מפורסם ונורא" קורה לה בגוף), התמכרות לממתקים (הדימוי של כאב שמפרק את לוסטיג לשניים כמו חטיף קיט־קט זולג גם לעיצוב העטיפה היפה של עדה ורדי; ותשוקתו מכמירת הלב של האב ל"מקופלת" או, ברגע מצמית שבו הוא נזכר ביובש בנסיבות פציעתו ההיסטורית והטרגית, ל"טעמי", יכולה לפרנס אלף ממוארים אחרים), תיעוב עצמי, חיפוש סיפוק בכל המקומות הלא נכונים וסירוב להכיר בערכם האמיתי.
“אי הידיעה נוחה כמו טרנינג עם גומי שנשחק בכביסה", כותבת לוסטיג. “החיפוש אחר האמת הוא זה שלוחץ על הבטן כמו ג'ינס שקטן במידה". ג'ינס שיכול לעלות ששת אלפים שקל או 60 שקל, זה לא משנה. מי שמחפש מציצנות צהובה לשמה לא ימצא אותה פה. אבל זו בדיוק הכתובת למי שלא פוחד מקולה הצלול של האמת הפשוטה, האוניברסלית, על אבא, אמא ובנות שרוקדים את ריקוד המשפחה כמיטב יכולתם והבנתם, עושים כל טעות אפשרית, כמו במשפחות הכי טובות, רבים וכועסים, משלימים וצוחקים, שותקים ומחבקים, ובסוף תמיד חוזרים הביתה.
זה סיפור על האבא היחיד שהיה ללוסטיג, זה שנבצר ממנו ללמד אותה לרכוב על אופניים, אבל מחא לה כפיים כשחזרה מהסיבוב הראשון שלה לבד. ובסופו של דבר זה סיפור על האור שיש (כמעט) לכולנו בפנים. האור הזה שאנחנו מתכחשים לו, או שוכחים להדליק בתוך כל מערבולות החיים, של אהבתנו להורים שגידלו אותנו כמו שידעו, ושכל מה שיש לנו – בזכותם או באשמתם, גם זה לא משנה – הוא מהם. אור של תודה ושל סליחה אבסולוטית.
לוסטיג מביטה בעיניו של אביה ברגעי השפל של דיכאונו. “ולפעמים הן נראות כמו כלום, ריקות כמו שקית ניילון מהסופר שהוציאו ממנה את כל המצרכים, זיכרון למשהו שפעם היה מלא ועכשיו הוא קליפה". אבל לוסטיג ממלאת את החסר בדיוקן כל כך עשיר ונפלא של איש רב־ניגודים, שעולה על גדותיו באהבה למשפחתו, עד שהמכתב שהיא כותבת לו בסוף, ממרחק השנים, מציף את הלב בדמעות של הזדהות, ואם זה אפשרי – וזה אפשרי, בספרות טובה – גם של געגועים לאדם שלא הכרנו.
מחזה חדש עולה בלונדון בימים אלה, ושמו המסקרן הוא: “(זה לא) חדר שמח". סיסמת המשנה שלו היא: “אתה לא יכול לבחור את המשפחה שלך, אבל אם היית יכול, לא היית בוחר במשפחה הזאת". לא כל החדרים בבית שמחה לוסטיג היו חדרים שמחים כל הזמן (האם יש בנמצא בית שבו הם כן?), אבל נראה שלו הבחירה הייתה בידה, דפנה לוסטיג הייתה בוחרת בדיוק במשפחה הזאת. ואם יש סוף טוב מזה לסיפור המעניין שלה – ואולי לא רק שלה – אני לא יכול לחשוב עליו כרגע.
