מעולם לא היה לאנגליה דור כל כך מלהיב ומפוצץ בכישרון, דמותו של מאמן הנבחרת הפכה למחזה מצליח בתיאטרון הלאומי – והציפיות נוסקות לגבהים משוגעים. אז למה יש מי שמחכה לגארת' סאות'גייט עם סכינים מושחזות, והאם הכדורגל שוב יתפוצץ להם בפנים במקום לחזור הביתה?
תעשיית התיאטרון הבריטית אוהבת גיבורים וגיבורות מכל הסוגים והמינים, אבל בקיץ 2023 היא קיבלה לשורותיה דמות ראשית בלתי צפויה: לא מדינאי מזהיר עם צדדים אפלים ולא שחקנית מבריקה אך מתוסבכת, לא חייל בשדה הקרב וגם לא נסיכת דיסני בגרסת המחזמר. קוראים לו גארת' סאות'גייט והוא מאמן נבחרת אנגליה בכדורגל. לורנס אוליבייה בוודאי מתהפך בקברו.
"אנגליה היקרה", מחזה שרץ בהצלחה במשך חצי שנה בתיאטרון הלאומי ובווסט אנד (וגם יגיע לטלוויזיה בעתיד הקרוב), היטיב לתאר את המהפכה שחולל סאות'גייט בתוך הנבחרת וגם במערכת היחסים שלה עם הקהל הכי תובעני באירופה (שם המחזה קרוי על מכתבים פתוחים שפירסם המאמן כדי להסביר את הפילוסופיה שלו בניהול הנבחרת).
ג'וזף פיינס מ"סיפורה של שפחה" נכנס בטבעיות לאפודה הסולידית של סאות'גייט, האנטי-תזה למאמנים מוחצנים וססגוניים כמו יורגן קלופ וז'וזה מוריניו, אולי בגלל הגיבנת שהוא נושא על גבו כשחקן: החמצת הפנדל המכריע מול גרמניה ביורו 1996, שאותו אנגליה אירחה. כמו סאות'גייט עצמו, ההצגה התקבלה באהדה ובחיוב ואף זכתה בקטגוריית "המחזה החדש הטוב ביותר" בטקס הפרסים החשוב ביותר של התחום.
אלא ש"אנגליה היקרה" סימן גם את קצה הדרך של סאות'גייט בתור קונצנזוס. מי שחילץ את אנגליה מקללת הפנדלים במונדיאל 2018, שם הגיע לחצי הגמר, והוביל אותה לגמר יורו 2020 ולרבע הגמר במונדיאל 2022, הוא כבר לא המאמי הלאומי. למעשה, דווקא בגלל שהסגל האנגלי נחשב לאחד החזקים שישתתפו ביורו 2024 (בוודאי מבחינה התקפית), הלחץ והביקורת על סאות'גייט רק מתגברים.
"הוא לא פופולרי כמו שהיה אחרי 2018", אומר העיתונאי ג'ק פיט-ברוק, שמסקר את נבחרת אנגליה עבור "האתלטיק". "יש מחלוקת בין אלה שנאמנים לו לבין מספר הולך וגדל של אנשים שחושבים שהוא היה צריך להביא תוצאות טובות יותר, או כאלה שמאמינים שהנבחרת צריכה לשחק בצורה יותר התקפית ומבדרת".
העובדה שסאות'גייט, שקיבל את המושכות ב-2016 לאחר הסקנדל שהביא להדחתו של סם אלרדייס אחרי משחק אחד בלבד (שבו הוא לפחות ניצח), הפך לדמות הבולטת ביותר גם מבין השחקנים שמרוויחים עשרות מיליונים, מלמדת לא מעט על ההשפעה שלו גם מחוץ לעולם הספורט. "הוא דמות ענקית בחיים האנגליים", מסביר פיט-ברוק, "והמחזה 'אנגליה היקרה' רק מוכיח את זה".
לדבריו, זאת גם הסיבה לכך שהביקורת עליו נובעת לא רק מהיבטים כמו מבחן התוצאה וסגנון משחק. "יש אנשים שמרגישים שהוא גם פרוגרסיבי מדי", אומר העיתונאי, "אם כי זה חלק קטן מהנושא. כרגע אתה רואה מהאופן שבו הוא מדבר על העתיד שלו, שהוא מודע לעובדה שהוא לא פופולרי כמו שהיה ולא בטוח שיאריכו לו את החוזה שנגמר בדצמבר. אם יצליח ביורו הוא יהיה גיבור. אם אנגליה לא תזכה – וצריך משהו מיוחד מאוד כדי שיחליקו לו כל דבר פחות מזה – יותר ויותר יגידו שהוא צריך ללכת".
ניפוי חסר רחמים
המבחן הראשון של סאות'גייט לא יתחיל בשריקת הפתיחה של המשחק נגד סרביה ביום ראשון הקרוב, אלא הוא יצא לדרך עם ההכרזה על הסגל המורחב, 33 שחקנים, מהם הוא ניפה בהמשך עוד שבעה. כבר שם ניתן היה לראות שסאות'גייט התמודד עם אחת הביקורות הקשות שהוטחו בו, ומוכרות כמעט לכל מאמן נבחרת באשר הוא: נאמנות יתר לשחקנים מסוימים למרות הירידה ביכולתם במסגרת המועדונים. הפעם הוסרו הכפפות: מרקוס רשפורד וג'ורדן הנדרסון, שנחשבים לחביבים מאוד על המאמן, נופו מהסגל, וכך גם ראחים סטרלינג וקלווין פיליפס. "לגבי מרקוס זה מאוד פשוט: יש שחקנים אחרים בחלק הזה של המגרש עם עונה יותר טובה", אמר סאות'גייט. "הוא היה חסר רחמים", מאשר פיט-ברוק.
בעוד בהתקפה אכן נדמה שהמאמן סובל מחתיכת מיגרנה חיובית, בהגנה המצב הרבה פחות מלבב. ברשימת ה-33 הוא החליט לכלול את הארי מגווייר, שמעמדו מתערער עם השנים ושמזוהה יותר ויותר עם הכישלון של מנצ'סטר יונייטד להדביק יריבות כמו ארסנל ומנצ'סטר סיטי. לבסוף מגווייר נחתך מהסגל בגלל פציעה, אולם חברו לקבוצה, המגן לוק שואו, שרד את הניפוי האחרון למרות שגם הוא סוחב פציעה לא פשוטה ממנה כלל לא בטוח שיתאושש בזמן, מה שישאיר את אנגליה ללא מגן שמאלי חזק אלא עם קירן טריפייר בן ה-33. חוץ מזה שהוא עבר עונה לא טובה בניוקאסל, מדובר בכלל במגן ימני טבעי, שמשחק לעיתים בשמאל. "בעמדת המגן השמאלי זאת באמת בעיה ושואו חייב להחלים", משוכנע פיט-ברוק.
מצד שני, העיניים נשואות לנבחרת אנגליה בזכות מה שנראה כמו תור הזהב שלה בחלק הקדמי. גם בשנים שבהן דייויד בקהאם סובב כדורים מכל פינה על המגרש או כשמייקל אואן הדהים את העולם עם הגול נגד ארגנטינה במונדיאל 98', לא הייתה לאנגלים כזאת הצטברות של כישרון נוצץ ואפילו מרגש. כבר 20 שנה לא היה להם מועמד לזכייה בכדור הזהב כמו ג'וד בלינגהאם, אלוף אירופה הטרי במדי ריאל מדריד, ולצדו שלושה כוכבי פרמייר-ליג וורלד קלאס: שחקן העונה פיל פודן (מנצ'סטר סיטי), מלך הכנף בוקאיו סאקה (ארסנל) ותגלית העונה קול פאלמר (צ'לסי). בחוד מחכה מלך השערים של הבונדסליגה ואירופה כולה, הקפטן הוותיק והאהוב הארי קיין (שאיכשהו שוב הצליח לסיים עונה בלי תואר).
זוהי בלי ספק אחת מחוליות ההתקפה הקטלניות ביבשת, כזאת שאמורה לשים ללעג את המיתוס על אנגליה שבועטת כדורים קדימה ומקווה לטוב: גם בקישור האחורי מחכים שחקנים מבריקים ויצירתיים כמו דקלן רייס (ארסנל) והמגיח הכי טוב שלא שייך לחיל האוויר הישראלי – טרנט אלכסנדר-ארנולד (ליברפול). עד כמה הסגל הזה מתפקע מאיכות? ג'ק גריליש מסיטי, שכל המדינה הפעילה מכבש כדי לראות אותו משחק כמה שיותר ביורו הקודם, נזרק ברגע האחרון, ואף אחד לא התלונן. אפילו לא גריליש.
למעשה, התהליך שנוצר בכדורגל האנגלי הוא מרתק, משום שמתברר שהכסף העצום והשנוי במחלוקת שמושקע בחלק מהקבוצות לא פגע במרכיב המקומי, אלא להפך: הוא השתלב עם השינויים הדמוגרפיים במדינה והוליד דור של כוכבים שמשחקים ברמות הגבוהות ביותר וברובו גם עושה זאת קרוב לבית, מה שתורם לתחושת החיבור עם האוהדים והגברת המחויבות כלפיהם.
אולם כאן טמונה גם נקודת הלחץ הרגישה ביותר, בוודאי נוכח הספקנות כלפי סאות'גייט וסגנון המשחק המאופק שהנחיל. ההפסד הביתי במשחק ההכנה האחרון, 1:0 לאיסלנד, בוודאי לא שיפר את מצב הרוח ואת החשש שההזדמנות הגדולה עומדת להיגמר במפח נפש. "יהיה הרבה לחץ כדי שפאלמר יפתח בהרכב", אומר פיט-ברוק על הדיון הספורטיבי שמשגע את הממלכה, אבל הוא ממליץ לשים לב בעיקר לפודן ולבלינגהאם: "לשניהם הייתה עונה מעולה, ושניהם כבר מנוסים בטורנירים גדולים. בלינגהאם היה טוב יותר מפודן בנבחרת עד עכשיו, אבל אם שניהם יפגינו את הרמה שלהם מהעונה – ההתקפה תהיה במצב טוב".
השאלה היא איך הם יושפעו מהלחץ של הקהל, של התקשורת.
"כן, אני מעריך שיהיו הרבה יותר אוהדים אנגלים בטורניר הזה מאשר במונדיאלים ברוסיה ובקטאר. אני מצפה להרבה אוהדים במשחקים, וזה בטח לא יהיה פשוט. לדעתי האנשים באנגליה אולי מעריכים יתר על המידה את איכות השחקנים, אבל בטח שהציפיות צריכות להיות גבוהות".
וישנה כמובן הסוגייה הכואבת מכולן: הפנדלים. ב"אנגליה היקרה" מוקדש חלק ניכר לעבודה המנטלית של סאות'גייט ופסיכולוגית הספורט פיפה גריינג' במטרה לשבור את רצף ההפסדים של הנבחרת בפנדלים, מה שהוביל לניצחון החשוב על קולומביה בשמינית הגמר של מונדיאל 2018. לעומת זאת, הטרגדיה של הפנדלים בגמר יורו 2020 מול איטליה בוומבלי היא שהפכה את המגמה בכל הקשור לסאות'גייט.
איך זה ייגמר הפעם? "אנגליה מתאמנת מאוד קשה על פנדלים מאז סאות'גייט", אומר פיט-ברוק, שכמו סאות'גייטיסט נאמן מסרב להטיל את האשמה על המאמן, למרות רשימת בועטים הזויה שכללה שלושה שחקנים קרים שעלו מהספסל: בוקאיו סאקה נכנס בדקה ה-71, רשפורד וג'יידון סאנצ'ו נקראו אל הדגל בדקה ה-120 במיוחד לצורך הפנדלים. שלושתם החמיצו.
בחירות באופסייד
מפח הנפש בגמר הקודם לא נשאר בגבולות הדשא, ורשפורד, סאקה וסאנצ'ו ספגו הערות גזעניות בעקבות ההפסד. המתח החברתי באנגליה לא רק שלא נעלם: ב-4 ביולי, רגע לפני שלבי ההכרעה של היורו, ייערכו במדינה הבחירות הכלליות לפרלמנט, שם בהחלט ייתכנו חילופי שלטון היסטוריים וראש ממשלה ראשון זה 14 שנה מטעם מפלגת הלייבור. זכייה בגביע יכולה להיות ציון דרך בראשיתו של מסע השיקום. הפסד, לעומת זאת, עלול לאוורר עוד כמה שדים שבהם סאות'גייט מנסה להילחם כבר שנים.
כל זה מחזיר את פיט-ברוק 54 שנים אחורנית, למונדיאל האהוב על הציבור הישראלי ופחות על האנגלים, מקסיקו 1970. אנגליה, אז אלופת העולם המכהנת, הגיעה לרבע הגמר מול מערב גרמניה, בשחזור הגמר המיתולוגי של המונדיאל הקודם. האנגלים הובילו 0:2, אבל ספגו שני שערים ועוד אחד בהארכה מרגלי גרד מולר והודחו. ימים ספורים אחר כך נפתחו הקלפיות והשמרנים בראשות אדוארד הית' ניצחו במפתיע את הלייבור בהובלת ראש הממשלה הרולד ווילסון. "עד היום יש טענות שהעצבים של הציבור תרמו למהפך", אומר פיט-ברוק, "כי אנשים פשוט כעסו וחיברו בין המצב במדינה להפסד של הנבחרת. אני לא חושב שהפעם תהיה כזאת השפעה".
בינתיים, האופטימיות באוויר: הפאבים מפוצצים בהזמנות מראש ובימים שבהם הנבחרת תשחק אפילו הסנאים יהיו מרותקים למסך במחילות שלהם. שעות ספורות לפני גמר היורו הקודם, היה מדהים לראות את רחובות לונדון גדושים בעשרות אלפי חבורות, שנעו בשירה אדירה של "הכדורגל חוזר הביתה". המרצפות הנקיות בדרך כלל של אזור ליברפול סטריט התכסו בשכבות על גבי שכבות של פחיות בירה ריקות, שנותרו למחרת כעדות אילמות למפח הנפש של אומה שלמה. אולי הפעם, דווקא על אדמת היריבה השנואה, אנגליה תזכה סוף-סוף לחוות הנגאובר מסוג אחר לגמרי.
