יש קולות שנכנסים ללב ונשארים שם לנצח. קולות שמלווים אותנו מילדות, מהבית, ממשדרי רדיו ישנים או מתקליטים. קול כזה הוא הקול של אופירה גלוסקא, אחד הצלילים המזוהים ביותר עם פסקול ישראלי משנות ה־60 וה־70. היא הייתה הכוכבת הגדולה של צוות הווי הנח"ל ובהמשך של להקת הנח"ל, שם שרה את “חורשת האקליפטוס", “שלווה" ו"החיים היפים" עם מוטי פליישר. בהמשך, באזרחות, כיכבה בשלל מופעים ופסטיבלים והמשיכה לספק להיטים דוגמת “הבלדה על אסתריקה", “נחל שלי" ו"כי מציון תצא תורה".
עכשיו, עשרות שנים אחרי כן, היא עדיין שרה – לא רק על במה או באולפן, גם בשיחה אינטימית, באמצע ריאיון. לפתע, בלי תכנון מוקדם, היא פותחת את הפה, והזמן עוצר. הצליל הזה, החם והצלול, כמעט לא השתנה. אולי הוא אפילו התבגר והשתבח. גלוסקא יודעת היטב שהיכולת לשיר היא מתנה אמיתית. למרות, ואולי בגלל, קשיים ומשברים שמזמנת הדרך.
“השירה הצילה את החיים שלי", היא אומרת בגילוי לב. “שלוש פעמים גילו אצלי גידולים סרטניים בשלושה מקומות שונים בגוף. וגם כשהייתי שפופה, ולא מסוגלת לעמוד, ברגע ששרתי את השירים וקיבלתי את האהבה מהקהל, הרגשתי הכי חזקה בעולם. וזה מה שעזר לי לשרוד ולהתגבר".
אהבה בנח"ל
הסיפור שלה מתחיל בבית מלא מוזיקה. גלוסקא (76), שכל חייה מתגוררת בפתח תקווה, מעידה כי היא שרה מהרגע שבו היא זוכרת את עצמה. “הוריי, אביבה ויוסף, ילידי הארץ ממוצא תימני, נתנו לי ולשלושת אחיי את החופש להיות מי שאנחנו רוצים", היא מספרת. “זה היה בית של ניגוני תפילה, שירים תימניים ושירי ארץ ישראל היפה. אבי אהב לשיר לי את ‘שיר הלגיונות' ועוד שירי מארש צבאיים.
"בגיל גן התחלתי לשיר בליווי פסנתרנית שהגיעה לגן, ובהמשך הייתי במקהלת בית הספר, ואז שרתי בתנועת הנוער. בהמשך למדתי פיתוח קול ונגינה על גיטרה. הייתי ב'מקהלה לזמר עם' של רשות השידור ובגיל 17 הופעתי ב'תשואות ראשונות', תוכנית הרדיו של 'קול ישראל' שגילתה כישרונות צעירים. ההורים מאוד עודדו אותי. הם ראו שזה מה שאני אוהבת לעשות, והם גם נהנו מזה".
בשנת 1966, לפני גיוסה לצבא, הלכה לראות הופעה של להקת הנח"ל בבית החייל בתל אביב, אירוע שניתב את המשך המסלול שלה. “ראיתי את הלהקה עם כל השירים היפים והכוכבים, ששי קשת, שולה חן, שלום חנוך, ואמרתי לעצמי ‘לכאן אני רוצה להגיע'", היא משחזרת. “ניגשתי לאודישנים כלליים ללהקות צבאיות, ועד היום, אגב, לא קיבלתי תשובה. בינתיים התגייסתי, עשיתי טירונות בבה"ד 12 ובסופה ביקשתי להיות מסופחת ללהקת הנח"ל. לא היה תקן, אז שלחו אותי לחיל הנח"ל כדי לתת לי סיכוי להשתלב בעתיד בלהקה. בסוף שובצתי כמרכזנית בבסיס באשקלון, אבל כעבור כמה שבועות קיבלתי הזמנה לאודישנים ללהקת הנח"ל. ביצעתי באודישן את ‘שיר השוק' ו'לילה טוב' – והתקבלתי מיד".
אלא שבכך לא תמו תלאות הנח"ל. לחיילת הצעירה התברר שלהקת הנח"ל נמצאת בפגרה, והיא סופחה זמנית לצוות הווי של הנח"ל, שנחשב, לדברי גלוסקא, “סוג ב'" לעומת הלהקה. אחד השירים שהובאו לצוות ההווי היה “חורשת האקליפטוס" שכתבה והלחינה נעמי שמר. “להקת הנח"ל טענה שהשיר ‘שקט מדי', אז לקחנו אותו בלית ברירה", מספרת גלוסקא. “צילה דגן ואני שרנו אותו, צילה את הבית ואני את הפזמון. השיר, שיצא לרדיו ב־1967, תפס כמו אש בשדה קוצים. הוא הושמע בכל מקום והפך אותנו ליותר מפורסמים מלהקת הנח"ל. שירים נוספים שלנו שהצליחו באותה תקופה היו ‘זמר שכזה' ו'באביב את תשובי חזרה'".
בסוף 1967, לאחר שחרורה של שולה חן, הצטרפה גלוסקא ללהקת הנח"ל ושימשה כסולנית בתוכניתה ה־21 “קרנבל בנח"ל" (1968). מלבד שיר הנושא כללה התוכנית את הלהיטים “בשמלה אדומה", “החיים היפים" (שבו גלוסקא עושה קולות ליווי לסולן מוטי פליישר) וה־סולו של גלוסקא, “שלווה". “את ‘שלווה' כתב אבי קורן והלחין יאיר רוזנבלום, וזה שיר שיאיר בחר שאשיר כסולנית, והוא הפך ללהיט מהרגע הראשון", הסולנית אינה שוכחת.
גלוסקא מקפידה להדגיש שכל חבריה מלהקת הנח"ל נשארו כאלה עד היום, “כמו משפחה". לצידה שירתו בלהקה מירי אלוני, אלי מגן, דני סנדרסון ומאיר פניגשטיין, עמוס טל־שיר וגם נחום (חומי) שגיא, שהפך לאהבת חייה, בעלה ואבי ילדיה. “לא היה בינינו קשר בלהקה, להפך, לא סבלתי אותו בכלל", היא צוחקת. “קרה מקרה שהופענו עד מאוחר, ובנסיעה חזרה באוטובוס הוא לא הרגיש טוב וקדח מחום. לפתע הוא ניגש אליי ורצה לשבת לידי. הוא ביקש ממני רשות לשים את ראשו על ברכיי. הסכמתי, וכשהאוטובוס היטלטל שמתי את ידי על ראשו בזהירות כדי שלא ייפגע. וזהו, עד היום היד שלי על הראש שלו".
הזוג מהאוטובוס התחתן ב־1970. כעבור שנה נולד הבן הבכור גיא, שחקן ומוזיקאי שמופיע כיום עם אמו, ואחריו עוד שניים, רעות ועידן. “אחרי הלהקה נחום השתתף במופע ‘ג'אמבו', ואז הבין שהשואו ביזנס לא בשבילו, אז אני נשארתי נציגת התחום מבין שנינו", גלוסקא מסבירה בחיוך.
עוד הרבה מה לתת
אופירה גלוסקא השתחררה מהלהקה ב־1969 ככוכבת והוחתמה על חוזה הקלטות בחברת ‘CBS' שתכננה להפיק לה תקליט. אבל זה לא קרה. “הם ניסו לשדך לי כל מיני מוזיקאים שהציעו חומרים אבל לא יצא מזה משהו שמתאים לי", היא מנמקת. “לא היה לי אמרגן או איש יחסי ציבור שדחף אותי. עד היום לא הקלטתי אלבום בכורה, ואני חושבת שזה הפספוס שלי בקריירה".
בשנת 1970 השתתפה גלוסקא במופע ובתקליט “נסיעה מדומה" משירי לאה גולדברג, עם לוליק לוי, אמנון ברנזון ותמי ספיבק. “זו הייתה הפקה נהדרת עם מוזיקה של סשה ארגוב, וביצעתי בה בין היתר את השיר ‘נחל שלי', שהצליח", היא מספרת, ונזכרת באירוע טראומטי מאותה תקופה: “בנסיעה להופעה בנגב הנהג לא לקח טוב את הסיבוב והידרדרנו לתהום. נתקעתי בשמשה הקדמית וחטפתי מכות. עד היום אני סוחבת את הפציעה הזו. אוטובוס חיילים שעבר במקום לקח אותנו לבית החולים באשקלון. למחרת כבר השתתפתי בפסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח, בשמלה עם שרוול ארוך שהסתירה את החבלות".
משם ואילך מצאה עצמה בעיקר כזמרת פסטיבלים, מעמד שנתפס אז כפסגת הקריירה. בפסטיבל הזמר המזרחי היא כבשה את הקהל עם להיטים כ"כי מציון תצא תורה", “לכה דודי" ו"הבלדה על אסתריקה"; בפסטיבל הזמר והפזמון ביצעה את “ציון הלא תשאלי"; בפסטיבל הזמר החסידי שרה את “בכל דור ודור" ו"ובנה ירושלים"; ואפילו בפסטיבל שירי יידיש ובפסטיבל שירי הבירה גלוסקא הופיעה.
“באותו זמן חרשתי את מועדוני הלילה בארץ", היא מתארת. “ערב אחרי ערב הופעתי ב'המערה', ב'קרוואן', ב'נובמבר' ובאחרים. ביום הייתי עם הילדים, ובערבים הופעתי. בין לבין השתתפתי בתוכניות טלוויזיה ובהקלטות של רשות השידור. אלו היו שנים מאוד עמוסות. אומנם תמיד הופעתי והקלטתי, אבל היה חשוב לי קודם כל להיות אמא שנמצאת שם בשביל הילדים, ככה ששמתי את הקריירה בעדיפות שנייה. הכל עניין של מינון נכון. אני לא מתחרטת על כך. גידלתי משפחה לתפארת". בהמשך, בשנות ה־80, היא עברה בעיקר להופעות במועדוני הזמר העברי, טרנד שכבש אז את הבמות.
בעיות הבריאות החלו לצוץ ב־1993. “לבן שלי היה חום, אז לקחתי אותו לבדיקה אצל הרופאה", היא מספרת. “כשהרופאה סיימה איתו שאלתי אותה כבדרך אגב מה זו הבליטה הקטנה שיש לי באזור החזה. הרופאה הושיטה את היד, נגעה וישר שלחה אותי לאולטרה סאונד ולבדיקה. הצילום הראה שיש לי גידול סרטני בחזה, וכבר באותו היום הרופא הזמין לי חדר ניתוח".
הטיפול הצליח, וגלוסקא נהנתה מכמה שנים של שקט, אבל ב־1996 שוב הגיעה בשורה מרה. גידול התגלה בעמוד השדרה. “אחרי כמה ימים שהייתי בקנטים, חזרתי להופיע, והמשכתי בכך לאורך כל הטיפולים", היא מספרת. “זה היה חשוב לי. כשהשיער נשר מהטיפולים הכימותרפיים, חברי מהלהקה, מוטי פליישר, ארגן לי פאה מעסק הפאות שלו. שידרתי עסקים כרגיל, ועל הבמה הרגשתי בריאה מתמיד".
ואז הסרטן תקף בשלישית. בשנת 2000 התגלה אצל גלוסקא גידול בבלוטת התריס. הטיפול השבית אותה מדיבור ומשירה למשך שנה וחצי. “זה היה סיוט", היא נאנחת. “לא הייתי מסוגלת לעשות כלום בתקופת ההחלמה, רק לכתוב. זה היה בעייתי גם כי השירה וההופעות היו מקור הפרנסה היחיד שלי, ולא היו לי הכנסות".
גלוסקא ניצחה את המחלה שוב, ומאז לא מפסיקה להופיע ולהקליט. בימים אלה, מלבד הופעותיה שלה, היא מעלה מופע משותף עם בנה, גיא שגיא, בשם “כשאמא באה הנה". לפני שלושה חודשים היא הוציאה שיר חדש, “השיר שלך". “זה שיר מקסים שכתב דוד גרינוולד והלחין אייל דביר, שהוא יוצר צעיר. הטקסט והלחן דיברו אליי", גלוסקא מספרת. “אני מאוד אוהבת להקליט, מחפשת כל הזמן חומרים חדשים".
בעניין המוזיקה הישראלית העכשווית אין לה דעה חד־משמעית. “יש ויש. יש דברים איכותיים ויש דברים רדודים. תמיד היה ככה", היא אומרת. “חבל שלא נותנים מספיק מקום ובמה לאמנים ותיקים. לי ולבני דורי יש עוד הרבה מה לתת. אני מודה על מה שעשיתי ועל מה שאני עושה, ומייחלת להמשיך לעשות זאת עוד שנים רבות".
הריאיון מתוך ההסכת “מילים ולחן" עם דודי פטימר בדיגיטל של 103FM
