כולנו עדים: הגראנד פינאלה של סטף קרי ולברון ג`יימס היה…

1.על הקווים באולם בברסי ישבו במוצאי שבת עשרות סלבס. אגדות NBA, כדורגל ו-WNBA ואגדות אולימפיות, כוכבי קולנוע וטלוויזיה ומוזיקה. מהם, האמת, לא היינו מצפים למשהו אחר. אבל בשלב מסוים, ברבע האחרון, הצטרפו אליהם עוד כמה שמות שפחות היינו מצפים לראות, וחלקו איתם את אותה השתאות, אותה היקסמות, אותה התלהבות כמעט ילדותית. היו שם ג`ואל אמביד, MVP לפני שנה, וג`ייסון טייטום, שרק לפני חודשיים לקח אליפות, ועוד כוכבים שמרוויחים העונה באזור ה-40 מיליון דולר, וכולם, כמו אחרון הצופים בטלוויזיה, הפכו לכמה דקות למעריצים בני 8. 

כשלברון עשה את ה"פלקס" של השרירים אחרי סל גדול במחצית הראשונה, כולם על הספסל עשו זאת יחד איתו. בכל סל ברבע האחרון, הם קפצו באוויר. כשדוראנט חגג סל משלו, הם חיקו את התנועות שלו. כשסטף עשה את ה-"Nighty Night" אחרי השלשה ה-17 שלו בשני משחקי ההכרעה, הם עשו זאת יחד איתו. הם נראו כמו גרופיז, מכיוון שהבינו את גודל הרגע. הם הבינו שהם עדים למשחק מופלא, לסיקוול של פסטיבל גיבורי העל מחצי הגמר, לערב שספק אם נראה עוד כמוהו בימי חיינו.

על פניו, נבחרת צרפתית ששחקניה המשמעותיים ביותר הלילה היו בחור בן 20 (וומבניאמה) שמעולם לא שותף במשחק פלייאוף NBA, רכז בן 37 שבקושי קיבל הזדמנויות בטורניר (דה קולו), ושחקן (יאבוסלה) שב-NBA ויתרו עליו לפני חמש שנים והפך למפלצת יורוליג, לא היתה אמורה לתת פייט לנבחרת הכי עטורת כוכבים שארה"ב שלחה לטורניר כלשהו מאז 2008, אולי מאז 1996. אבל במשחק קצר יותר, עם חוקים ביתיים, עם רוח גבית של אולם שלם, עם אש בעיניים, הם נענו לאתגר. הם דחקו את האמריקאים עד קצה היכולת שלהם. הם הכריחו את הקלע הגדול בכל הזמנים לתת תצוגת קליעה שאי אפשר לחקות, כולל שלשה מעל הידיים המושטות של באטום ופורנייה שהיתה ברמת אלמנט אמנותי של סימון ביילס. ורק אז, האמריקאים הציבו את הדגל במקום הכי גבוה על הפודיום.

תהיה אגדי. והפעם כשחקן משלים

2.בשלהי יולי 2021, עלו דווין בוקר וג`רו הולידיי יחד על מטוס פרטי כדי לנחות בטוקיו. השניים, יחד עם קריס מידלטון, חברו דאז של הולידיי לקבוצה, חלקו יחד את אחת הטיסות הכי הזויות שאפשר היה לבקש. בשל אילוצי הקורונה שדחו את העונה וזהותן של המשתתפות בסדרת הגמר, יצא שרבע מהסגל האמריקאי למשחקים האולימפיים שנערכו ב-2021 היו שחקנים ממילווקי ופניקס. הם יצאו מארה"ב כיריבים שהריחו אחד את הזיעה של השני מקרוב במשך שבועיים, הגיעו לטוקיו כשותפים לקבוצה, ועזרו לדוראנט לנצח את צרפת בגמר.

הולידיי, גם אז וגם בגמר אמש (בעיקר במחצית השנייה), ביסס את עצמו כמרכיב הסודי של כל סגל שהוא נמצא בו. מדובר באחד משני שחקנים בלבד שלקחו שתי אליפויות NBA מאז תחילת העשור, ואף אחד לא ייפול מהכסא אם הוא יסיים את 2025 עם 3 טבעות אליפות ו-2 מדליות זהב אולימפיות. בפריז 2024 קרה דבר משעשע ובלתי צפוי: נראה שדווין בוקר, סקורר בחסד עליון, הבין מה צריך לעשות כדי להיות ג`רו הולידיי. וכל זאת עם קצת השראה מלמעלה.

בטורניר שהסתיים ב-10.8.24, שלושת מספריו של קובי בראיינט ב-NBA ובנבחרת האמריקאית, בוקר לקח את עצתו של קובי, Be legendary, לשלב הבא. קובי עצמו, אחרי שנים בהן הפך את עצמו לשנוא ודחוי, החזיר את עצמו ללב הקונצנזוס של הציבור האמריקאי דרך הופעות אדירות במדי הנבחרת. עוד מטורניר ההעפלה (האמריקאים היו צריכים לעבור כזה מכיוון שלקחו רק ארד באתונה, והפסידו באליפות העולם) ובבייג`ינג 2008, קובי הפך ליחידת החיסול של הסגל האמריקאי, האיש שמציבים על הגארד הכי טוב של הקבוצה היריבה, זה שלא מכריח זריקות למרות שהוא יכול, זה שנותן מה שהקבוצה צריכה. 

בוקר בטורניר הזה היה האקס-פקטור של האמריקאים. כשההגנות התמקדו בסופרסטארים העל-דוריים, הוא נע היטב ללא כדור, על קשת השלוש ובחיתוכים לצבע. הוא שם גוף על כוכבי היריבות, נלחם דרך חסימות, עשה את הבוקס-אאוט ואסף כדורי זבל מהרצפה, עשה עבירות כדי שהכוכבים לצדו לא יסתבכו, וקלע את השלשה האדירה שפרצה את הדרך להשלמת הקאמבק נגד סרביה. בחצי הגמר ובגמר, רק לסטף קארי היה פלוס/מינוס גבוה יותר מאשר לו. ארה"ב היתה בפלוס 34 ב-51 דקות איתו, ובמינוס 19 ב-29 דקות בלעדיו. 

לעומתו ולעומת אנתוני דייויס, שבקושי קיבל תרגילים אבל עשה עבודה מלוכלכת מפוארת בפריז, שחקן אחר שגדל כמעריץ של קובי, ג`ייסון טייטום, היה הרבה פחות אגדי בטורניר הזה. בניגוד לבוקר, בניגוד אפילו לדוראנט ברבע האחרון נגד סרביה, הוא לא יודע לשחק כדורסל בו הוא אינו אחת משתי האופציות הראשיות בהתקפה. הוא לא מצא את עצמו כשהכדור לא אצלו ביד, לא פעם הלך לאיבוד הגנתית. הוא שחקן נהדר, כנראה טופ-10 בליגה, ואפשר לטעון שהוא היה צריך לקבל יותר דקות – בוב קוזי האגדי זעם על קר וטען שהוא אנטי סלטיקס, מפני שלא העלה בחצי הגמר "שחקן שהופיע הקיץ על השער של ספורטס אילוסטרייטד" – אבל בשורה התחתונה, הוא היחיד שלא התאקלם בתפקיד שקברניטי נבחרת ארה"ב בחרו עבורו. 

3 אפשר למתוח כמה ביקורת שתרצו על סטיב קר. התפקיד שלו בחודש האחרון הוא כפוי הטובה ביותר בעולם כיום. הוא מרוויח יפה, הוא מסודר בחיים, ועדיין כל דבר פרט לזהב היה גורם ל-FBI לעצור אותו בביקורת הגבולות בדרך חזרה. על פניו, היה לו את הכל. כל הכוכבים רצו לבוא. ילד בחנות ממתקים. שחקן פנטזי בלי מגבלות. אבל זה רק נשמע פשוט. הוא היה צריך לקחת כוכבים מזדקנים שבעונות האחרונות כבר סבלו מלא מעט פציעות, ולא שיחקו בקיץ, ובעיקר לא שיחקו ביחד, ולגבש סביבם קבוצה. כבר 24 שנים, מאז שליטא ושאראס הצעיר גרמו לאמריקאים לשקשק בסידני, אנחנו רואים שעודף כישרון לא מבטיח זהב, ואם זה לא מספיק, אז העולם הולך ומצמצם פערים והפסיק לפחד. גם הפעם המצב לא היה שונה.

קר, בסך הכל, ניהל את הסגל האמריקאי בצורה טובה מאוד. הוא לא היה צריך להיות גננת, הוא היה צריך להעמיד את ההרכבים הטובים ביותר. ליינאפ המחליפים בהתחלה עם הצמד AD-Bayo, הצמד Dur+Ant ודריק ווייט היה יחידת חיסול שנועדה לתת מכת אש מול מחליפי היריבות, וכשהיה צריך לשנות, הוא שינה. "פורבס" חישבו ש-12 השחקנים הרוויחו עד כה בקריירה 2.5 מיליארד דולר (וזה כולל את טייריז האליברטון ואנתוני אדוורדס, שבדיוק סיימו חוזי רוקיז). זה אומר שבכל רגע נתון היו לו על הספסל משהו כמו בין 600 מיליון למיליארד דולר. ערימות של אגו, עם עשרות מיליוני עוקבים ונחילי אוהדים ועיתונאים שיחפשו כל דבר בפינצטה, אנשים שרק מחכים להיעלב. ועדיין, לא נראה שיש שום בעיית אגו בנבחרת הזו. 

זו גם היתה הנבחרת האמריקאית עם הכי הרבה שיטת משחק שנראתה מזה שנים: קר ניצל את הגעתם של סטף ודוראנט כדי לנסות ולשחזר את ההתקפה של גולדן סטייט, עם לברון בתפקיד המנוע שרואה הכל ובוקר בתפקיד קליי תומפסון, וזה עבד נהדר מול יריבות פחות טובות, גם כשקרי לא פגע בכלום. רק ברבע האחרון מול סרביה הוא הבין שזה כבר לא עובד באותו ערב, שהסרבים מצאו את הקריפטונייט, וכשהיה צריך לאלתר, הוא נתן את הכדור לסטף ולברון ואמר להם: אין סגנון, תרקדו. אז הם רקדו. קר, כמו עוזריו הנהדרים טיי לו ואריק ספולסטרה, אף פעם לא היה בנאדם של אגו.

לברון, הראשון שהתגייס למשימה הלאומית, היה גם זה שדאג שכולם ירגישו בה בנוח. הוא סיים את הטורניר האולימפי עם 8.5 אסיסטים למשחק, כולל 9.7 בשלבי ההכרעה. הוא היה שם בשביל כולם, מתחרה כנראה על התואר האחרון בחייו ודורש מכולם את אותה רמת מחויבות. הנבחרת האמריקאית פיתחה בו תלות מוחלטת בשלבי ההכרעה, די מדהים בהתחשב בכך שהוא בעונתו ה-22, בן 39, ושזה הסגל המוכשר ביותר שהיה ושיהיה לצדו. זו הגדולה של לברון וזו הקללה של לברון: לידו, אם ירצה ואם לא, כמעט כל שחקן נאלץ לרדת בדרגה. אבל לא הפעם. מכיוון שרק שני שחקנים ממש הסתכלו לו בעיניים שנה אחר שנה ב-15 השנים האחרונות, ושניהם היו שם הפעם לצדו. ומתוכם רק אחד שיחק מולו ב-4 סדרות גמר רצופות. לשחקן הזה, וורדל סטפן קרי, לברון מסר כדור מאחורי הגב בהתקפה קריטית של הגמר, וקרי ידע בדיוק מה לעשות איתו. 

זה היה הקסם האמיתי בנבחרת האמריקאית הזו: על אדמת פריז, הם העלו שלושה מוסקטרים שנמצאים כיום בין 15 השחקנים הגדולים ביותר שאי פעם הקפיצו כדור כתום. וכמו בספרו של אלכסנדר דיומא, כמעט 400 שנה אחרי דרטניאן, הם נשאו יחד את המוטו: אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד.