לאחר 40 שנות נישואין ותהליך גישור ממושך, חתמו בני זוג על הסכם גירושין, שבו ויתרה האישה על כתובתה. אך המשכנתא הגבוהה על הבית שרכשה, הובילה אותה להחלטה שעלתה לה 125,000 שקלים ולפסק דין שמשנה את כללי המשחק בגירושין, כאשר השופטת רותם קודלר עיאש, קבעה כי הגשת תביעת כספי הכתובה היוותה הפרה של הסכם הגירושין בין הצדדים.
בני הזוג היו נשואים כמעט 40 שנה, ולאחר שיחסיהם עלו על שרטון, פנו להליך גישור. לאחר תהליך גישור ממושך שנמשך כשנה וחצי, הגיעו הצדדים להסכמות וחתמו על הסכם גירושין כולל אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה. במסגרת ההסכם, נכלל סעיף שקבע: "בכפוף לסידור הגט, מוותרת פלונית בוויתור מלא על כתובתה (עיקר ותוספת) ומזונותיה מכל מין וסוג שהוא", אולם, בית המשפט לענייני משפחה לא אישר את סעיף 13 בהסכם שנגע לעניינים שבסמכות ייחודית של בית הדין הרבני.
לאחר אישור ההסכם, פנו הצדדים לבית הדין הרבני להסדרת הגט. במהלך הדיונים שם, הגישה האישה תביעה לכתובה ופיצויים. בסופו של דבר, במסגרת דיון בבית הדין הרבני הגיעו הצדדים להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין, לפיהן ישלם האיש לאישה סך של 100,000 שקלים (מתוך סכום כתובה מלא של 1,000,000 שקלים).
בעקבות כך, האיש שהגיש תביעה לבית המשפט בה טען כי האישה הפרה את ההסכם בכך שתבעה את כתובתה למרות שוויתרה עליה במסגרת ההסכם. לטענתו, ההסכם כלל סעיף העדר תביעות וסעיף ספציפי המתייחס לוויתור על כתובה. כמו כן, טען כי האישה פעלה בחוסר תום לב מובהק, תוך הטעיית בית הדין הרבני והפעלת לחץ פסול.
האישה מצדה טענה כי לא הפרה את ההסכם, שכן בית המשפט לענייני משפחה לא אישר את סעיף 13 להסכם. היא הוסיפה כי החיוב בכתובה נבע מהסכמת האיש שנחתמה וקיבלה תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני. האישה אף טענה כי לא ויתרה על כתובתה בהסכם בבית המשפט מהטעם שלא הוכחה גמירות דעתה, וכי עשתה ויתורים כלכליים בשווי של מאות אלפי שקלים.
השופטת רותם קודלר עיאש, קבעה כי הסכם גירושין כולל שאושר בבית המשפט מהווה מערכת הסכמית אחת שלא ניתן להפריד בין חלקיה. בפסק הדין נכתב: "בעצם העובדה שלאחר אישור ההסכם בוחר אחד מהצדדים לבודד בצורה מלאכותית רכיב אחד מתוך ההסכם, בטענה שהוא לכאורה אינו מהווה חלק מההסכם שכן הוא מצוי בסמכות ייחודית של ערכאה אחרת, יש כדי להוות בסיס מוצדק לתביעה לשיפוי, בגין הנזק שנגרם לצד שנפגע, כתוצאה מהפרת אחת מהוראות ההסכם הכולל".
השופטת דחתה את טענת האישה לגבי העדר גמירות דעת, והסתמכה, בין היתר, על עדות המגשר, שהעיד כי הסביר מספר פעמים לצדדים את ענייני הכתובה ואת המשמעות החוזית של ההסכם עליו חתמו. המגשר אף העיד כי אפשרות תביעת הכתובה כלל לא עלתה במהלך הגישור.
השופטת קבעה כי האישה פעלה בחוסר תום לב כאשר הגישה את תביעת הכתובה: "התרשמות בית המשפט היא מאישה שפעלה בחוסר תום לב, אשר ידעה להתמקח לאורך חודשים רבים על מה שרצתה וביקשה לקבל במסגרת המשא ומתן להסכם כולל. לאחר שקיבלה את מה שרצתה, ונחתם הסכם לשביעות רצונה, קיבלה החלטה לשפר את מצבה וזאת באמצעות תביעת כתובה שמהווה למעשה הפרה של אחד מסעיפי ההסכם".
בית המשפט אף מצא כי המניע להגשת תביעת הכתובה היה כלכלי, וציטט את דברי האישה בדיון בבית הדין הרבני: "האישה: התיק שנפתח הוא תיק כתובה בפיצוי כתובה. מטרת התביעה אינה סחיטה, אלא שאני קניתי את הבית ממנו והמשכנתא מאוד גבוהה".
לסיכום, חייבה השופטת את האישה לשלם לבעלה לשעבר סכום של 100,000 שקלים בגין הפרת ההסכם, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד ההפרה ועד למועד התשלום בפועל, וכן בהוצאות משפט בסך 25,000 שקלים.
