קובץ סיפורים חדש של הסופר המוערך הוא ללא ספק מאורע ספרותי, כזה ששמור לרגעים האופטימיים. אלא שמבלי לשים לב, הדבר שנוכח יותר מכל ב"אוטוקורקט", הוא המוות שאורב לנו: בעריסה, בטביעה, ממחלה, בדרך הביתה שיכור מהבר, בתאונת דרכים, וגם בטבח 7 באוקטובר – שנדמה כמו עוד הזיה אפוקליפטית מסיפוריו של אחד הכותבים הטובים בארץ, רק כזאת שהפכה למציאות חיינו
"אני יושב עכשיו במרפסת הדירה שלי, רואה טלוויזיה ואוכל זיתים. היה קצת מסובך להוציא לכאן את הטלוויזיה, אבל אם זה הסוף, אין כמו לסיים הכול עם כמה כוכבים בשמים וטלנובלה ארגנטינאית גרועה על המסך. זה פרק 436 ואני לא מכיר את הדמויות. הן יפות, הן נרגשות, הן צועקות זו על זו בספרדית. אין תרגום, אז קשה להבין על מה בדיוק. אני עוצם עיניים ונזכר באישה מהסופר. כשהתחבקנו ניסיתי להיות קטן, להיות יותר חמים משאני באמת, ניסיתי להריח כאילו הרגע נולדתי".
הטקסט הזה, שמסיים את הסיפור "זיתים או סוף העולם בלוז" ומופיע על גב הכריכה, לוכד בתוכו את תמצית ספרו החדש של אתגר קרת, "אוטוקורקט". זה סוף העולם בלוז ולא נותר לנו אלא לשבת על המרפסת, להביט בטלנובלה גרועה בלי תרגום, ולאכול זיתים.
אתגר קרת תמיד היה כוכב לכת משל עצמו. אולי כל היוצרים הגדולים הם כוכבי לכת, כאלה שיש בהם חוקיות אחרת ושאנחנו אוהבים אותם (או לא) כי הם מציעים לנו יקום מקביל, מובחן, שיש בו מערכת סדורה ועצמאית ושניתן להתבונן ממנו על כדור הארץ, לראות את עצמנו ממרחק ולהבין דבר מה שאי-אפשר להבין מפה.
בתחילת דרכו נהג קרת לספר ששואלים אותו לפעמים מתי כבר יכתוב רומן. זה היה לפני שהפך למותג בינלאומי עתיר פרסים ותרגומים, כזה שאפילו יש בית על שמו, אשר ניצב בשטח שהיה פעם חלק מגטו ורשה והוא נחשב לבית הצר ביותר בעולם. אז, בתחילת שנות ה-90, רק התחלנו כאן בארץ להתלהב מקארבר, ועל אליס מונרו שהלכה לעולמה לפני שלושה שבועות והותירה המוני קוראים אבלים, רובנו עוד לא שמענו. אתגר קרת, שהפך במהירות לאביר המקומי של סוגת הסיפור הקצר, הוגדר בצדק כקולו של דור חדש, בזכות השפה הרזה, הצמצום והבעיטה הנונשלנטית והשובבית בכל סממני האתוס מלא החשיבות העצמית שקדם לו, ובזכות איזו תפיסת עולם שהייתה פרועה ואבסורדית, רגשית מאוד אבל לא סנטימנטלית, ותאמה את הימים שבין האינתיפאדה הראשונה לבין הסכמי אוסלו ורצח רבין. ימים שבהם היינו עדיין מהשכונה אבל גם לבשנו שחור ולרגע הרגשנו לונדון, חלמנו על גלובליות בלי להכיר את המילה, ורצינו לשבור את ההיררכיות בין הגבוה והנמוך, מבלי לשער שבעוד רגע נילכד כולנו ברשת האינטרנטית ונתפזר כמו רסיסים נטולי מרכז.
אבל הפופולריות המתמשכת וגוברת שלו הוכיחה כי באותה מידה שקרת הגדיר את זמנו – הוא גם הקדים אותו. כי בנוסף למקוריות המבריקה, להומור ולאנושיות העמוקה שתמיד אפיינו אותו, קרת גם ראה את העולם משתקף במראה שחורה הרבה לפני שהסדרה הזו נולדה, ידע לזהות את האופן שבו ההתקדמות הטכנולוגית המואצת מצד אחד, והיסודות הניאנדרטליים והבלתי משתנים שבתוכנו מצד שני, מצויים במסלול התנגשות.
השאלה "מתי יכתוב רומן?" ביטאה יותר מכל אנכרוניזם, אבל שיקפה אולי גם איזה צורך אנושי שלפיו פרגמנטים אמורים להתכנס לדבר שלם, ולמרות שהתייתרה ונשכחה מהר, היא צפה בי עכשיו כשאני חושבת שבפרספקטיבת הזמן, הסיפורים של קרת אכן מתכנסים, אבל לא לרומן, אלא למסלול של כוכב. במובנים מסוימים, אתגר קרת הוא הנסיך הקטן. ולמרות שבשונה מהמקור זהוב התלתלים, זה של קרת גם מזיין ועובד בהייטק ולוקח MD – עדיין בגרעין הליבה שלו מצוי ילד נצחי ששואל שאלות יסוד ושומט הנחות בסיס, מביט אל הכוכב שלנו, המתרסק אל תוך עצמו ושולח אליו וממנו שדרים אינטרגלקטיים של פרידה וגעגועים. כי כדור הארץ שלנו מהמבט האתגר קרתי הוא מקום שבו העתיד כבר כאן, כזה שבו המכונות הן אנשים והאנשים הם מכונות, כזה שבו דיסטופיה איננה תרחיש בדיוני אלא היא המציאות עצמה; גם כשהיא מחופה בזיגוג שברירי של נורמליות לכאורה. אבל אם בקבציו הקודמים היו אלה שיבושים מחמירים והולכים שהובילו לתקלה בקצה הגלקסיה, הרי בקובץ הנוכחי מדובר כבר בחור שחור.
מתוך עיקום הזמן-מרחב שקרת מביט דרכו על העולם, הוא רואה קצת קדימה מכאן אבל לא הרבה, רק מעבר לפינה. בעולם שלו, בשנת 2038, מומצאת מכונת זמן אשר נוחלת כישלון חרוץ כיוון שהיא יודעת לשלוח את משתמשיה לכל נקודה בזמן – אבל היא לא יודעת להחזיר אותם חזרה; "מה שהקשה משמעותית את מיתוג המסע בזמן כהרפתקה תיירותית ולא כרילוקיישן". בעולם הזה שלנו, שבו כולנו "משתמשים" או "לקוחות", ובו כל נדידה היא רילוקיישן או הרפתקה תיירותית, נפתרת הבעיה כשהמסע בזמן ממותג מחדש כדיאטה מהפכנית בזכות העובדה שהמרת המסה לאנרגיה המאפשרת אותו גורמת לנוסעים לאבד ממשקל גופם. בסיפור אחר, שנקרא "עולם ללא מוטות סלפי" והוא הראשון בקובץ, יש שעשועון שבו חמישה משתתפים נשלחים ליקום מקביל שכולל את כל המרכיבים שיש בעולמם – חוץ מאחד. המתחרים צריכים לזהות מהו הדבר היחיד הזה שקיים בעולמם המקורי וחסר בעולם החדש, ואז הם זוכים בפרס של מיליון דולר לקול תשואות הקהל. בסיפור אחר ("סולו") נחנך בפקולטה למדעי הבדידות באוניברסיטה החופשית של ברלין "פרויקט סולו" שמתעתד לייצר לכל אדם בעולם נפש תאומה – ישות ממוחשבת שתתאים במדויק לאדם שלו נועדה, ובסיפור אחר ("נקודת אל חזור") יש סימולציות חיים שבהן ניתן תמיד לעצור, לשנות כמה מהפרמטרים ולחשב מסלול מחדש. אלא שבחיים האמיתיים אי-אפשר לעצור ולחשב מסלול מחדש.
וזו בדיוק הטרגדיה באחד הסיפורים החזקים ביותר בקובץ ("אוטוקורקט"), שבו הגיבור לכוד בלולאת זמן שבה מדי בוקר הוא מאבד את אביו מחדש, בכל פעם בדרך אחרת. מדי בוקר מנסה הגיבור לתקן את האופן האומלל שבו נפרד מאביו בבוקר הראשון לפני שמת, אלא שהניסיון הזה לעשות אוטוקורקט נכשל שוב ושוב, כי עצם התיקון מועד לכישלון בשל העובדה שבסוף יש תמיד מוות. ואולי זה הדבר שנוכח יותר מכל בסיפורי הקובץ הזה: המוות הטמון בכל, אורב לפתחנו, גם אם כמו בסיפור "מחול מודרני" אנחנו מתנהלים בתוך חיינו כמו רקדנים משוכללים, לוגמים מספלון האספרסו ביד אחת ומסמסים אימוג'י של אגודל זקור ביד האחרת, ותוך כדי גם מבקשים בקריצה חשבון מהמלצרית המתולתלת בקפה השכונתי המשובח. לכולם אורב המוות, וכמו במילים המסיימות את הסיפור "החיים: גילוי נאות": "מוות זה עובדה. השאלה הפתוחה היא רק איך ומתי: בעריסה, בטביעה, ממחלה לא ברורה, בדרך הביתה שיכור מהבר, בתאונת דרכים בירידה לאיילון. זה בא וזה כמעט מפתיע כמה זה צפוי. זה בא. ומיד אחר כך — שקט".
ולפעמים המוות בא בטבח המוני בבוקר שמיני עצרת כ"ב בתשרי תשפ"ד, כמו בסיפור "כוונה" וכמו בחיים עצמם. ולמרות שבסיפור מצליח הגיבור לחלץ מליבו תפילה טהורה כל כך עד שלמחרת הוא מגלה ששניים מהחטופים שוחררו ומתנהל משא ומתן עם האויב על הפסקת אש, הרי בחיים עצמם התפילות לא עוזרות, או אולי עוד לא הצלחנו לחלץ מעצמנו תפילות טהורות מספיק, או אולי, כמו בסיפור הראשון בקובץ, אנחנו פשוט תקועים בעולם שאין בו אלוהים.
בתוך רצף הסיפורים שבהם סוף העולם קרב או שכבר הגיע, משתלב הסיפור הזה על 7 באוקטובר בטבעיות, נדמה כמו עוד הזיה אפוקליפטית מסוג אלה שקדמו לה, אבל שובר את הלב בידיעה שההזיה האפוקליפטית הספציפית הזו היא חיינו כאן ועכשיו ושאנחנו לכודים בה בלי שום אפשרות לעשות אוטוקורקט ולתקן לא את המחדל ולא את תוצאותיו. ובניגוד לסיפור קצר של אתגר קרת, היא לא נגמרת מהר ולא מצחיקה בכלל.
היקום הקורס אל תוך עצמו של קרת הוא היקום שלנו, ולמול התחושה שלא נותרו לנו בו כמעט שום נקודות ייחוס יציבות, הכתיבה הקרתית היא נקודת ייחוס יציבה; ומוכרותה, שבנסיבות אחרות הייתה יכולה לשמש כטיעון כנגדה, הופכת לעוגן חיוני מתמיד. כי בקיום שמשתנה באופן בלתי נסבל כל כך, הופך הקבוע והיציב לאפשרות היחידה שלנו לזהות את עצמנו, לנקודת הייחוס שלמולה אנו יכולים לתפוס את ההשתנות ולאמוד את דרכנו על פני המסלול הבלתי מובן שעושה הכוכב שבו נגזר עלינו לחיות.
יותר מבכל קובץ אחר לפניו, ב"אוטוקורקט" מוקדשים רבים מהסיפורים למישהו. זה פרט שולי וכאילו חסר חשיבות, ובכל זאת נדמה לי שהצטברות ההקדשות הללו רומזת משהו על האופן שבו מבין כיום קרת את תפקידו כאמן. נדמה לי שבשלב הנוכחי קרת תופס את עצמו פחות כיוצר המרהיב, שמוכיח לעולם את כישרונו, ויותר כאדם שמעניק מתנות, נותן סיפורים למי שזקוק להם, חולק את מבטו הייחודי עם מי שזקוק לנקודת מבט אחרת כדי לחדד את הסתכלותו. וכמו בסיפור "זיתים או סוף העולם בלוז", כשהגיבור שואל את הקופאית במה ישלם לה על הזיתים ברגע שבו העולם עומד להיחרב ולכסף אין כבר שום משמעות, היא מבקשת חיבוק, והוא מעניק לה אותו. וכשהם מתחבקים הוא מנסה להיות קטן, להיות יותר חמים משהוא באמת ולהריח כאילו הרגע נולד; כי אולי זה החסד היחיד שנותר בעולם שהולך פייפן, לנסות לזקק את המקום הראשוני שבתוכנו, להתחבר אל הנקודה הילדית שיש בה חמימות בלתי מותנית, ולהעניק חיבוק אחרון לפני שהכול מתמוטט. ואם לא חיבוק, אז לפחות סיפור קצר.
