פוצ’ו – ישראל ויסלר בתעודות – נשאר אותו פוצ’ו, עם ההומור המיוחד, גם כשהוא מתבקש להגיב על ההכרזה עליו בשבוע שעבר כאחד מתריסר ותיקיה של תל אביב שיעוטרו ביום העצמאות באות יקיר העיר.
“יקיר?”, מגיב בחיוך ממזרי מתחת לשפמו הפלמ”חניקי האיש שיחגוג בשבת יום הולדת 95, “שמחת זקנתי! הייתי שמח יותר לבוא עם התואר הזה להוריי ולעשות להם קצת נחת. טוב, אם לא הם, שישמחו הילדים והנכדים. הצרה היא שמלבדם אין לי את מי לשמח. נשארתי כמעט בלי חברים שלחמו איתי במלחמת השחרור, היום הם מסתכלים עליי מלמעלה”.
פוצ’ו הספיק להתגייס לפלמ”ח חודש לפני הכרזת העצמאות. ביוזמתו חזרו הוא וחבריו לכיתה בגימנסיה הרצליה בתל אביב חצי יובל אחרי שעזבו אותה כדי להשלים את לימודיהם. בספרו המכונן “חבורה שכזאת” ובסרט שהופק בהשראתו מסמל פוצ’ו בעיני רבים את דור הפלמ”ח. מי שזוכר עדיין שיירות של גמלים מדנדנים בחופה של תל אביב היה, לדבריו, שובב לא קטן מילדותו. הזיכרון הראשון שלו הוא תאונת דרכים שלה גרם בגיל 4, כשחצה במרוצה כביש עפר והתנגש בשליח של המכולת, “והמשלוח שלו התפזר לכל עבר”.
כל החובות עליי
פוצ’ו הילד היה לא רק שובב. “קראתי המון, בעיקר ספרים כמו ‘המבול’ ו’באש ובחרב’ של סנקביץ'”, הוא מספר. “בהיותי בכיתה (במלעיל) ו’ התוודעתי לספרים של שלום עליכם. ההומור שבהם תפס אותי. הייתי שואג מצחוק כשקראתי אותם בקול רם. חשבתי שאם שלום עליכם יכול, אז גם אני יכול. בגיל 14 כתבתי ספר בסגנון שלו, וגנזתי אותו”.ואת “חבורה שכזאת”?
“את הספר הזה, הראשון שלי שהתפרסם, כתבתי כשהייתי בהכשרה בקיבוץ נתיב הל”ה תוך כדי עבודה במטעים. עשיתי זאת בסתר, כי התביישתי להגיד שאני כותב ספר. שכן, מי אני? טולסטוי או ויקטור הוגו? שלחתי את הספר להוצאת ‘הקיבוץ המאוחד’, וקיבלתי אותו בחזרה עם הערה שאני צעיר מדי מכדי לכתוב ספרים”.
מה עושים עם הערה כזאת?
“מאפסנים את הספר במגירה ומחכים לטוב. כעבור כמה שנים, כשהייתי סטודנט בפקולטה לחקלאות, קראתי בעיתון על תחרות לספרי ביכורים על שם אשר ברש, וניסיתי את מזלי. זכיתי בתחרות, במידה רבה הודות לאהרן מגד, שהיה מהשופטים ונלחם למעני. בהמשך כתבתי את הספר על 'איה הג’ינג’ית' בעקבות פנייה מ’מעריב לנוער’. אז הבנתי שמצאתי את דרכי בחיים, ותעודת האגרונום שקיבלתי מהפקולטה נשארה חסרת תוחלת בארון”.
חשבת ברצינות שתהיה אגרונום?
“לא ממש. אמא שלי אמרה שקודם צריך ללמוד משהו, וזה מה שהזדמן לי. בעבודת הגמר שלי כתבתי על השקיה בטפטפות עוד לפני שבקיבוץ חצרים חשבו על זה. כיוון שחוץ מלכתוב לא עשיתי כלום בנידון, הם זכו בפטנט ובמיליונים. אומנם פספסתי בגדול, אך התנחמתי בכך שהם לא כתבו את ‘חבורה שכזאת’”.
לא כולם היללו את רב־המכר שלך.
“אתה צודק. היו טענות שמהספר השתמע שבפלמ”ח עסקנו בתעלולים ובמתיחות, כאילו רק סחבנו תרנגולות ורקדנו בקומזיצים סביב המדורה ולא פוצצנו את הגשרים. לך ספר להם שלא מדובר בספר היסטוריה, אלא בספר שנועד מראש להביא את ההווי שהיה בפלמ”ח. חוץ מזה, לא הכל היה נכון ומדויק בסרט שביים חברי, זאב חבצלת. נצבט לי הלב כשהוא נעשה עם שחקנים בני 30 ויותר, ובראשם בומבה צור, בעוד שכתבתי עלינו, חבורה של בני 18”.
רק זה לא היה מדויק בסרט?
“מובן שלא. ככה זה כשאין תקציב מי יודע מה כדי לארגן מעין ספינת מעפילים. מה עשו? צילמו את הים בחשיכה, כיוונו אליו פרוז’קטור ולקחו סטטיסטים שהוצעדו על תלולית עפר כאילו שהם מעפילים. מה זה קשור להווי שתיארתי בספר?”.
ואז?
“ואז אמרתי שאני אראה למפיקים. כשעשינו כעבור שנה את הסרט ‘אולי תרדו שם’ על פי הספר שלי, דרשתי שיצרפו אותי לקרדיט הבימוי עם הבמאי אמציה חיוני, כי מי זוכר תסריטאים. את החובות על הסרט הזה פרעתי בניהול מפעל פלסטיקה משפחתי בפתח תקווה, כשמי שניהל בפועל היה בעל מקצוע בתחום, יהודי צעיר מאיטליה, בעוד אני ישבתי בצד וכתבתי תסריטים ל’טלפלא’ לאחר שלמדתי בלונדון תסריטאות ותיאטרון וקולנוע באוניברסיטת תל אביב”.
אם לא הספיקו החובות שצבר, החוויות מהפלמ”ח המשיכו לפעפע בו ולאחר חצי יובל הוא גלגל סרט נוסף על פי ספר אחר שלו, “יוס’לה, איך זה קרה?”, בהפקת נפתלי אלטר. “הפעם הסרט נעשה כפי שרציתי, אבל הוא נכשל בקופות כישלון מחפיר, ושוב כל החובות היו עליי”, הוא אומר.
פוצ’ו, איך זה קרה?
“בכלל לא באו לראות את הסרט. ב־89’ סיפורי הפלמ”ח כבר לא עניינו איש”.
מאיפה הכינוי פוצ’ו?
“זה מהתקופה שבה למדתי בבית החינוך לילדי עובדים. כתבתי חיבור בסגנון תנ”כי על משה רבנו, שבשעת כעס על העם תוך כדי הנדודים במדבר אמר, כביכול, ‘עזבוני לנפשי, פוצו לכם ממני!’. המורה המנוזל התעטש כשפנה אליי וזה השתבש לפוצ’ו. כך נשארתי עד עצם היום הזה”.
אין פה ערך להבטחות
בפלמ”ח שירת פוצ’ו בגדוד הראשון של חטיבת יפתח ונלחם בעמק הירדן ובנגב. במילואים הוא היה הנהג של האלוף שמואל גונן, הלוא הוא גורודיש. “יום אחד אספו אותנו, נהגי הזחל”מים, ושאלו אותנו מי רוצה להיות נהג בוס”, פוצ’ו משחזר. “כולנו הצבענו. אך כשקצין הרכב הודיע שהבוס הוא גורודיש הורדו כל האצבעות ונשארתי רק אני. ‘בוא, נוסעים, זוז!’, פקד האלוף והתחיל לנהוג. התברר שהוא היה חולה הגה. אבל כשהוא היה עולה על טנק, או על נגמ”ש, נסעתי לבדי ב’ואליאנט’ המפוארת שגויסה למילואים. אז הייתי שֹם לידי, לכל מקרה, רובה ועליו כובע פלדה, כדי שאם ירצו לצלוף לעבר המכונית, יהיה על מי”.
"עם נשים גורודיש לא היה שה תמים", מספר פוצ'ו עוד. "פעם, אוטוטו לפני מלחמת ששת הימים, שלחו מקורס קצינות קצינה טרייה שתהיה ראש לשכתו של גורודיש. היא באה אלינו חדורת מוטיבציה להביא תועלת לצבא. 'בואי, תשני איתי בקרון', הורה לה האלוף. אחרי שעתיים ראיתי את דלת הקרון נפתחת וממנה יצאה הקצינה הטרייה כשהיא בוכייה. למחרת היא יצאה למקום אחר בצבא".
פוצ’ו היה נשוי לדיצה מאיר, בת השכנים משדרות ח”ן ונצר למשפחה שהקימה את מגדל שלום, עד מותה ב־2008 ממחלה. עדנה, בתו הבכורה, היא אשת חינוך ובנו הצעיר, ימי ויסלר, מוכר כמי שהיה מנהיג להקת “הביל”ויים”. אורי, בנו האמצעי, נפטר ממחלה קשה. “זה היה אסון נוראי”, מעיד פוצ’ו. “אורי היה לא רק בן אהוב, אלא גם שותף בעבודה – כצייר הוא אייר את הספרים שלי. אבל אני לא אחד שבוכה. אם כבר, אז רק בסרטים”.
לפוצ’ו הייתה במשך שנים חברה, צעירה ממנו ב־14 שנה, עד שנפרדו דרכיהם. “אולי לא נעים לגלות, לאחר שבמשך שנתיים־שלוש תמרנתי בין כמה בנות, התאהבתי בנסיכה אחת בערב שירה, שבו לא יכולתי להסיר ממנה את עיניי. במשך כל תקופת החברות שלנו הקפדנו על מגורים נפרדים”, מספר פוצ’ו בגילוי לב שמתבטא גם בספרו האוטוביוגרפי “בחיי”.
הוא גר עשרות שנים בצפון הישן של תל אביב ומחלק את זמנו בין דירתו שם ובין בית כפרי שיש לו בכרמי יוסף. “משהו איום ונורא עובר על העיר שלי עם כל החפירות והבניות שמשבשות את התנועה”, הוא רוטן. “למזלי, כשעברתי את ה־90 ירדתי סופית מהקטנוע שאיתו היה לי קל להגיע ממקום למקום, ועד לפני שנה עוד נהגתי באוטו”.
עכשיו כבר לא.
“כבר לא. לאחר שעליתי לא בכוונה על המדרכה, הבטיח לי בני ימי שייקח אותי לאן שארצה, רק שלא אנהג יותר”.
ימי עומד בהבטחתו?
“אפשר להגיד ככה, אם כי היום יש לי נהג פרטי, שמסיע אותי בעיקר לרופאים. מה לעשות, זה הגיל”.
ממרום גילו וניסיונו, פוצ’ו משקיף על מדינת ישראל ואינו רווה נחת. “שואלים אותי, כמו את האחרים מבני דורי, אם למדינה הזאת פיללנו”, הוא משתף. “מי פילל אז ומי מילל. יצאנו להילחם בלי לחשוב הרבה. לדעתי, אין להתפלא על מה שקורה עכשיו. כבר בהתחלת המדינה בן־גוריון הבטיח לא לפרק את הפלמ”ח, ובכל זאת פירק. כבר אז הבנו שאין פה הרבה ערך להבטחות ושמשהו מסריח שם, בחלונות הגבוהים”.
ומה קורה עכשיו?
“המלחמה הנוכחית היא אסון וטרגדיה נוראה. מרגיז אותי שבחרנו מנהיג שקרן, שלא מפסיק לשקר במצח נחושה, ולא פחות מרגיזים אותי המטומטמים שהולכים איתו”.
