בעוד 23 ימים בדיוק תושלם מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב 2024, ויום לאחר מכן יידע העולם אם דונלד טראמפ ישוב לבית הלבן או שקמלה האריס תעשה היסטוריה ותהיה האישה הראשונה בתפקיד. במקביל ייערכו בארה"ב מערכות בחירות לשורה ארוכה של תפקידים, ממושלים וראשי ערים דרך בתי מחוקקים מדינתיים ותובעים כלליים, ועד למשאלי עם, ובראשם משאלי עם על הפסקת היריון. רוב הקשב הציבורי מופנה, במידה רבה של צדק, למירוץ לנשיאות, אך לא פחות חשוב מכך המירוץ להשגת הרוב בשני בתי הקונגרס של ארה"ב – בית הנבחרים והסנאט.
השיטה האמריקאית
כמו דמוקרטיות רבות אחרות, בארה"ב נהוגה שיטה בי-קמראלית שבה הרשות המחוקקת מורכבת משני בתי מחוקקים:
- בית הנבחרים, שמייצג כל מדינה לפי גודלה ובכך משקף את עיקרון הכרעת הרוב, מורכב מ-435 נבחרים אשר מייצגים מחוז ספציפי במדינתם, ומועמדים לבחירה מחדש כל שנתיים.
- הסנאט מורכב מ-100 סנאטורים – שניים לכל מדינה ללא קשר לגודלה, באופן שמשקף את עיקרון השוויון, ובכל שנתיים רק שליש מחבריו עומדים לבחירה מחדש.
לשליטה בקונגרס יש חשיבות רבה ליכולת של הנשיא למשול באפקטיביות – בתור הזרוע המחוקקת, הקונגרס יכול לקדם ולאפשר חקיקה, אך גם לעכב, לשנות ואף לבלום אותה. אומנם ארבעת הנשיאים האחרונים נכנסו לבית הלבן כשמפלגתם שולטת גם בשני בתי הקונגרס (במה שמכונה government trifecta), אבל במירוץ כל כך צמוד אין שום ערובה שגם הפעם זה יהיה המצב. בלי רוב בשני בתי הקונגרס, ועל רקע הקיטוב והלעומתיות הגוברים באמריקה, סביר להניח שהמפלגה היריבה תעשה כל מה שהיא יכולה כדי לסנדל את הנשיא.
הדבר נכון כפליים כשמדובר בסנאט: לשני הבתים סמכויות כמעט זהות, אבל הסנאט הוא הגוף היחיד שבסמכותו החוקתית לאשר מינויי בכירים. שרים, שגרירים, גנרלים, שופטים – בסמכות הנשיא לבחור כטוב בעיניו מועמדים לתפקידים בכירים אלו, אך כדי שיושבעו וייכנסו לתפקידיהם עליהם לעבור שימוע בוועדת הסנאט הרלוונטית (שופטים בוועדת המשפט, שגרירים בוועדת החוץ וכו'), שבמהלכו הם מציגים את עמדותיהם והתוכניות שלהם ועונים על שאלות של נבחרי הציבור. רק אם ועדת הסנאט מאשרת, ובהמשך גם המליאה, נכנס המועמד לתפקידו. פיצול בין הבית הלבן לבין הסנאט יוצר מצב שבו הנשיא מחויב להתפשר בבחירת המועמדים שלו, ולהעדיף מועמדים שהם יותר בקונצנזוס. אחת הסיבות למשל שביידן בחר באנתוני בלינקן לתפקיד שר החוץ, ולא בסוזן רייס, נבעה מכך שבשבועות הראשונים שאחרי בחירות 2020 לא היה ברור אם יש לו רוב דמוקרטי בסנאט או לא.
ומה תמונת המצב כרגע?
בסנאט המפה מוטה לרעת הדמוקרטים, מכיוון שבמחזור הנוכחי של סנאטורים שעומדים לבחירה מחדש, על הרפובליקנים להגן רק על עשרה מושבים בסנאט, ואילו בצד הדמוקרטי, או בקרב עצמאים שמצביעים עם הדמוקרטים, עליהם להגן על לא פחות מ-23 מושבים בסנאט. מתוך 33 המושבים האלו, בולטים שבעה במיוחד – חמישה בפנסילבניה, מישיגן, ויסקונסין, אריזונה ונוואדה – כולן כזכור מדינות מפתח, וניצחון של הסנאטור בהן עשוי להטות את הכף לטובת המועמד לנשיאות ממפלגתו (ראו בהמשך), שנחשבות כנוטות יותר לטובת המועמדים הדמוקרטים; אחד במונטנה, שם הדמוקרט המתון ג'ון טסטר נאלץ להגן על מושבו במדינה אדומה בוהקת; ואחד באוהיו, שבבחירות לנשיאות אומנם זזה דרמטית ימינה בעשור האחרון, אבל המירוץ לסנאט בה נחשב צמוד במיוחד.
הרכב הסנאט לפי הסקרים (מקור: 270towin)
אם האריס מנצחת בבחירות לנשיאות, כדי לשמור על הרוב הדמוקרטי הדחוק בסנאט, מפלגתה יכולה להרשות לעצמה לאבד רק מושב אחד, כנראה באוהיו או במונטנה, ובכך להגיע למצב של 50-50, ואז סגן הנשיא טים וולז ישמש שובר שוויון. לעומת זאת, אם טראמפ ינצח, והדמוקרטים יאבדו ולו מושב אחד, התמונה תהיה הפוכה בדיוק, עם סנאט מפוצל 50-50 וג'יי די וואנס מטיל את הקול הקובע.
בבית הנבחרים התמונה צמודה לא פחות: לפי רוב ההערכות, כל אחת משתי המפלגות צפויה לזכות במעט יותר מ-200 מושבים מתוך 435, וסך המושבים התחרותיים נאמד במספר דו-ספרתי נמוך. כך למשל, לפי ממוצע הסקרים של 270towin רק 24 מושבים תחרותיים באמת, ועוד 19 עם נטייה קלה – שבעה לרפובליקנים, 12 לדמוקרטים.
הרכב בית הנבחרים לפי הסקרים (מקור: 270towin)
גופי מחקר ומודלים אחרים מוצאים תוצאות דומות: "כדור הבדולח" של לארי סבטו מסמן 18 מחוזות תחרותיים בלבד; Cook Political Report מסמן 26; ופוקס – 22.
אף שמבחינה טכנית מדובר בהצבעות נפרדות, להצבעה לקונגרס יכולה להיות השפעה על הבחירות לנשיאות – ולהפך. טופס ההצבעה בארה"ב הוא רשימה ארוכה של בעלי תפקידים – מהנשיא ומטה – שעל המצביע לסמן מי המועמד שהוא מעוניין לבחור בהם. בשנים נשיאותיות רגילות, המועמדים לנשיאות מזריקים אנרגיה וקשב למערכת הבחירות, מעלים את אחוזי ההצבעה ובכך מביאים עוד בוחרים גם למועמדים בהמשך הטופס. זו כנראה אחת הסיבות שארבעת הנשיאים האחרונים נכנסו לבית הלבן כשבשני בתי הקונגרס מפלגתם מחזיקה ברוב.
אלא ש-2024 אינה שנת בחירות נשיאותית רגילה – ראשית, יתקיימו ההצבעות על משאלי עם בנושא הפסקת היריון – נושא מנצח עבור הדמוקרטים, שניצחו במשאלי עם מסוג זה בשורת מדינות בארה"ב, כולל מעוזים רפובליקניים. משאלים אלה יכולים בתורם להביא עוד בוחרים ליברליים לקלפיות ובכך לסייע לקמלה האריס.
שנית, בשעה שפוטנציאלית המועמדים הדמוקרטים לסנאט במדינות כמו ויסקונסין ומישיגן יכולים לסייע להאריס, בפועל קיים פער גדול בין התמיכה בהם לבין התמיכה בה. בשתי המדינות האלו, הקריטיות לניצחון של האריס, האתר 538 מצא שהמועמדות הדמוקרטיות אליסה סלוטקין ותמי בולדווין מובילות בהפרש ממוצע של 4% ו-4.5% (בהתאמה), ואילו שהאריס מובילה על טראמפ ב-0.7% ו-0.6% בלבד. בהנחה שאין טעות דגימה ושלא צפויה הפתעה דרמטית לכאן או לכאן, תושבי המדינות האלו – ולא רק הן – עומדים לפצל את ההצבעה שלהם, לתת את קולם לטראמפ כנשיא אבל למועמדת הדמוקרטית כסנאטורית. בראיון לפודקאסט Pod Save America אמרה סלוטקין כי היא נתקלת במהלך הקמפיין במה שמכונה "מצביעי טראמפ-סלוטקין".
תופעה חשובה המשתקפת לנו מהבחירות האלו, בעיקר בסנאט, היא דעיכת המרכז הפוליטי: בצד הדמוקרטי, הסנאטורים ג'ו מנצ'ין (מערב וירג'יניה) וקירסטין סינמה (אריזונה), שאומנם בשל עמדותיהם הכלכליות הימניות נרשמו כעצמאים אך היו חלק מהסיעה הדמוקרטית, הודיעו על פרישה מוקדם יותר השנה. גם בוב מננדז (ניו ג'רזי), שהתפרסם כנץ ביטחוני שאיגף את אובמה מימין בנושאי איראן וקובה, פרש מהחיים הפוליטיים בשל הסתבכות בשחיתות, וסנאטורים מתונים כמו טסטר ובראון, שהצליחו להיבחר במדינות אדומות כמו מונטנה ואוהיו, עומדים לפני בחירה מחדש קשה. בצד הרפובליקני, מיט רומני (יוטה) שהתמתן מאז התמודד מול אובמה על הנשיאות, הודיע על פרישה; ומנהיג הרוב מיץ' מק'קונל (קנטקי) הודיע שיוותר על תפקידו – והוא אומנם לא היה מתון בדעותיו, אבל כן הצליח לשמש בלם לחלק מהיוזמות של טראמפ, ובעיקר הוביל את המחנה הפרו-אוקראיני במפלגה הרפובליקנית.
קיטוב הוא חלק מהתרבות הפוליטית בארה"ב, כמו במדינות רבות אחרות במערב. יהיה מעניין לראות אם מועמדים מתונים כמו טסטר ובראון יצליחו לשמור על מקומם בסנאט. יהיה מעניין לא פחות להסתכל על הסמנים היותר אידיאולוגיים בשתי המפלגות – ברני סנדרס (ורמונט) ואליזבת וורן (מסצ'וסטס) אצל הדמוקרטים, וג'וש האולי (מיזורי) וטד קרוז (טקסס) אצל הרפובליקנים.
