"לוחמות ללא גבול": סליחה רונה לי, אבל למה לעזאזל הסכמת…

קשה שלא לפתוח את הביקורת הזו עם שאלה בוערת וקריטית: "מה לעזאזל חשבה רונה לי שמעון כשנבחנה על התפקיד לסרט הזה?". ובכל זאת, אי אפשר לשפוט אותה לחומרה כי הסיבות שלה ברורות. הרצון הפנימי של כל שחקן ישראלי לפרוש את כנפי הקריירה שלו מעבר לים הוא טבעי ואפילו מתבקש, אבל האם זה צריך לקרות בכל מחיר ולבוא יחד עם בחירת תפקידים בסרטים נלעגים, שבעולם מתוקן היו מגיעים עם תווית מודבקת של "הצפייה היא על אחריותכם בלבד"? 

התשובה באה עם קבלות שמדברות בעד עצמן: אחרי "הלוטוס השחור" משנת 2023, שעדיף שלא להרחיב ולבזבז עליו מילים יקרות, רונה לי שמעון בחרה, משום מה, בעוד פרויקט ביזארי סוג ב' שכאילו נלקח ממחשכי הום סינמה ז"ל. הפעם זה קורה תחת בימויו של מרטין קמפבל, שידע ימים יפים יותר בניצוח על "קזינו רויאל" ו"גולדן איי", מסרטי ג'יימס בונד המוצלחים והאהובים בסדרה.

ב"לוחמות ללא גבול" שעלה השבוע לאקרנים בישראל, אווה גרין ("עיר החטאים: עלמה להרוג") מגלמת את ג'ייק, קצינה לוחמת שמגויסת להנהיג צוות מובחר של נשים מתוחכמות בסגנון ה-A TEAM, במטרה לשחרר קבוצה של תלמידות אשר נשבו על ידי הטאליבאן בלב הקרבות באפגניסטן. לצד גרין ושמעון מככבות גם מריה באקלובה ("המתמחה"), רובי רוז ("כתום זה השחור החדש") ולטיסיה אידו ("פאודה"). כל אחת מהנשים מתויגת תחת שם קוד שמגלם את כישוריה בשטח, במה שנראה כרמז דק לערימת הקלישאות שתגיע מאוחר יותר בסרט.

התקציר הדל והמדולדל הנ"ל של "לוחמות ללא גבול" הוא בעצם כל הסרט: הרבה כלום ויותר מדי שום דבר. יש פה פיצוצי CGI של תקציב נמוך, אפקטי דם ממוחשב זולים וסצנות אקשן עצלניות ומטופשות, כך שקשה להבין אם מדובר בסרט פעולה או מותחן דרמטי של אישה עם פוסט-טראומה שלוקחת תחת חסותה קבוצת נשים אלק-עוצמתיות. אבל שום עוצמה נשית אמיתית לא נרשמה כאן, להיפך: "לוחמות ללא גבול" הוא ערימה ענקית של קלישאות ז'אנריות שהיו צריכות לעבור מהעולם הזה או להישאר אי-שם בשנות השמונים. וזה כולל מבטים נוקבים ודרמטיים עם עיניים פעורות לרווחה, כאלה שכבר מזמן לא מלמדים בבתי ספר למשחק, יחד עם משפטים בנאליים שהשד יודע מי חשב עליהם.

ובכנות, כואב הלב לצפות בשחקניות כמו גרין, שמעון ובאקלובה (שעשתה תפקיד מרשים בהחלט ב"המתמחה") מתבזבזות, מתבזות ומביכות את עצמן בדבר הזה שמתיימר להיות "פיצ'ר סוחף ורווי באקשן". גרין הייתה הבטחה גדולה בעשור הקודם ופאם פאטאל קולנועית אולטימטיבית, עם כל הסטייל האירופאי. בעוד הבחירות של שחקניות מקומיות שרוצות לתקוע יתד באדמה ההוליוודית ברורות, לא מובן מה גרין חשבה לעצמה כשהסכימה להשתתף בסרט. כי רמות המשחק והבימוי כאן באמת מביכות, עלילה קוהרנטית היא בגדר המלצה בלבד ובסך הכל, הקאסט כולו יעשה טובה לעצמו אם יכחיש שאי-פעם שיחק כאן.

כאמור, העלילה של "לוחמות ללא גבול" מתרחשת באפגניסטן המדממת, הקרועה מבפנים והנתונה לקרבות יומיומיים ושגרתיים בין הטאליבאן לדעאש. היריבות הזו היא הבסיס לאירועים וגם מה שמייצר את אחד הנבלים הכי גנריים שנראו על המסך, שנלקח היישר מקלטות הווידאו של סטיבן סיגל ושות'. ג'ורג' איסקנדר, גם הוא, כמו שמעון ואידו, בוגר "פאודה" (ממש פגישת מחזור), מגלם את אמיר – מנהיג טאליבאני חסר רחמים, שסך פעולותיו מסתכמות בחטיפה, זריקת אנשים מהגגות ויריות בול פגיעה בראש של כל מי שלא בא לו בטוב או מתנגד לו. והמשפטים שיוצאים מהפה שלו מביכים בהתאם לתסריט הנורא. בכל מקרה, לא מומלץ למצוא הגיון בפעולותיו, כי רק כאב ראש יחכה לכם בקצה.

מביך, מביש, נלעג, דבילי או בקיצור – תגידו היי ל"העורב" גרסת 2025. וחראם על רונה לי שמעון שבחרה לשחק בסרט הזה. ועל כולן בעצם, שאין סיכוי שלא התכווצו בכיסא כשצפו בו לראשונה. ועדיין לא הוזכרו כאן הדמויות הגבריות שמלוות את צוות הנשים – ואולי באמת עדיף שלא. כי עם כל הגנריות והבנאליות, קשה אפילו להגדיר את הסרט הזה כ"סרט פופקורן". תכלס, עדיף להשאיר את גרעיני התירס בארון ולחכות לסרט אחר ששווה ללכלך בשבילו את הסיר. במהלך הצפייה ב-104 הדקות המייסרות של "לוחמות ללא גבול", עולה וחוזרת השאלה: מי לעזאזל מאשר תסריטים כאלה היום?!

מצאתם טעות לשון?