בעוד הממשלה מתכוננת למבצע "מרכבות גדעון" ב' ולכיבוש העיר עזה, משרתי המילואים ששוב נקראו לדגל מביעים נקודות מבט מורכבות על המציאות הקשה שאליה הם נקלעו. שלושה קולות מהשטח – מנהל מדיניות אקדמית, לוחם מהעוטף ומילואימניק ותיק – חושפים את הפער בין הציפיות הפוליטיות למחיר האנושי של מלחמה מתמשכת.
תיעוד מיוחד מהקרב של לוחמי צוות הקרב החטיבתי כפיר בחאן יונס // דובר צה"ל
מאז 7 באוקטובר, עשרות אלפי משרתי מילואים מתמודדים עם מציאות חדשה: מאות ימי שירות שמשבשים את השגרה, הקריירה והחיים האישיים. חלקם משרתים קרוב ל-400 ימים, חלקם עוברים כבר סבב רביעי, וכולם מתמודדים עם השאלה הקשה – עד מתי יוכלו להמשיך לשאת בנטל הכבד הזה.
נקודות מבט שונות, מחויבות משותפת: כולם רואים במשימה זכות ושליחות, אך חלק קוראים להכרעות ברורות יותר מההנהגה ואחרים דורשים חלוקה שוויונית של הנטל הצבאי. הדבר המשותף לכולם: הבנה שמשרתי המילואים אינם משאב בלתי מתכלה, וההתמדה שלהם תלויה בהחלטות אסטרטגיות ברורות ובתמיכה רחבה יותר של החברה הישראלית.
גם ליכולת שלנו יהיה גבול | ליאב אלחיאני
אתמול דווח על גיוס חירום נוסף של עשרות אלפי משרתי מילואים, במסגרת המבצע המתוכנן לכיבוש העיר עזה. אין בכוונתי להיכנס לוויכוח על נכונות המבצע, אך אפנה זרקור לאנשים שאמורים לבצע אותו.
לעיתים אני מרגיש שמשרתי המילואים נתפסים על ידי מקבלי ההחלטות ככלי משחק אשר ניתן להזיז ממקום למקום בהינף יד, אולם משרתי מילואים אינם משאב בלתי מתכלה – יש להם חיים אישיים הכוללים משפחה, זוגיות, קריירה, לימודים, תהליכים אישיים, רפואיים, נפשיים, ועוד. כל קריאה לסבב נוסף משמעותה עצירה בכל רובדי חייהם האישיים.
ב־7 באוקטובר, כשהצורך להגן על הבית באופן מיידי היה כה ברור, איש לא שאל שאלות כשעזב הכל והתגייס – מתוך הבנה שצפויה מלחמה קשה, אבל מוגבלת בזמן ועם תכלית ברורה, ומתוך רצון להאמין שההנהגה השולחת לקרב יודעת מה היא עושה. אולם לא ניתן להניח שהמשאב האנושי הזה יהיה זמין, ובאותה רמת מוכנות, לתקופה בלתי מוגבלת.
בתחילת מבצע מרכבות גדעון הוקפצתי בהתרעה קצרה, יחד עם רבים נוספים, כשהאמירה היתה שהפעם מדובר במבצע שובר שוויון. ואכן, היה רציונל ברור: ניתוק חמאס ממשאב המזון, בידודו מהאוכלוסייה שתרוכז באזורים הומניטריים, והכרעתו באזורי הלחימה.
אך בסופו של דבר האוכלוסייה נשארה מפוזרת ברחבי הרצועה, מודל חלוקת המזון קרס, אזורים מסוימים נותרו כמקלט בטוח עבור חמאס, והממשלה נכנעה לקמפיין ההרעבה וללחץ הבינלאומי בעקבותיו. שלושה חודשים אחרי חזרנו כמעט לנקודת האפס, אך שחקנו שוב משרתי מילואים בעשרות ימים.
להכריע, לכאן או לכאן
בתפקידי האזרחי בהתאחדות הסטודנטים הארצית אני וחבריי פועלים בימים אלו לגבש מתווה לסטודנטים המשרתים לקראת שנת לימודים נוספת, שלישית במספר, בצל המלחמה.
אנחנו פועלים בשיתוף פעולה עם צה"ל ועם ראשי המוסדות כדי לאפשר לסטודנטים, ככל הניתן, להמשיך בלימודיהם לצד השירות. אך חשוב להבהיר: עם כל הרצון הטוב של כל הצדדים, אין דבר שיסייע לסטודנטים יותר מאשר הפחתה משמעותית בימי המילואים. זה נכון גם לגבי בעלי עסקים, בעלי משפחות ואנשים עובדים, שכבר משלמים מחיר תעסוקתי ואישי עצום.
על מנהיגי המדינה והצבא להבין: לא ניתן להמשיך ולהסתמך לאורך שנים על מאות ימים של משרתי המילואים כעניין שבשגרה – לא כי הם לא יירצו, אלא כי גם ליכולת שלהם יהיה גבול בסוף. הפעם תצטרכו באמת להכריע, לכאן או לכאן.
הכותב הוא משרת מילואים פעיל בחיל התותחנים, ומנהל מדיניות אקדמית בהתאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית
אני יודע בדיוק על מה אני מגן | עילאי חורי
שמי עילאי חורי, אני לוחם מילואים ביחידת מגלן ותושב כפר עזה. מאז 7 באוקטובר שירתי כבר יותר מ־380 ימי מילואים.
כל צו חדש שאני מקבל מחזיר אותי שוב לאותה נקודה: לעזוב את הבית, את הלימודים שלי כסטודנט באוניברסיטה, את העבודה ואת בת הזוג שאני כל כך אוהב. קשה להסביר עד כמה זה שובר את השגרה. אתה קם בבוקר עם חלומות ותוכניות, ובבת אחת הכול מושהה.
יש רגעים שזה מתסכל. לראות אחרים ממשיכים את החיים בזמן שאתה שוב אורז ציוד ויוצא לשטח. אתה שואל את עצמך למה דווקא אני צריך לשאת בעול כל כך כבד.
אבל אז מגיעה התשובה הפשוטה: כי זה הבית שלי. כי כאן נולדתי וגדלתי. כי אין לי ארץ אחרת. גדלתי בעוטף, אני מכיר כל שדה וכל כביש כאן, ואני יודע בדיוק על מה אני מגן.
אצלי, השקט בגבול עם הרצועה זה לא רק סיסמה או אות מתה. זה הביטחון האישי של המשפחה שלי, של ההורים שלי, של האחים שלי. אני רוצה לאפשר להם – ולכל תושבי הארץ – לחזור לשגרה בטוחה, לשקט שמגיע לכל אזרח במדינה.
הקרבה ושליחות
380 ימי מילואים הם לא רק הקרבה – הם גם תזכורת לעוצמה שיש בנו כחברה. זו שליחות שמחזיקה אותי, הידיעה שבכל יום שם אני עוזר להחזיר ביטחון ואולי גם מקרב את היום שבו נשחרר את האחים שלנו מהשבי.
אני לא מתעלם מהקושי, אבל בוחר לראות את המשמעות. עבורי, להיות מילואימניק זו לא רק חובה – זו זכות. זכות להילחם על המדינה שלנו, על הבית שאין לנו אחר מלבדו.
ובסוף היום, אני יודע שכשנחזור נוכל להביט לאחור בגאווה. נוכל לדעת שעמדנו במשימה, שגם כשזה היה קשה לא ויתרנו. כי זו לא רק חובתנו – זו האמונה שלנו בציונות ובעם ישראל, ושום דבר לא ייקח את זה מאיתנו.
הכותב הוא לוחם מילואים ביחידת מגלן ותושב כפר עזה
מתגייסים שיזכו לשאת איתנו את הנטל | משה ויסטוך
קיץ. חופש. אני עם המשפחה בצפון ובין מעבר ממסלול טיול למעיין קבוצת הווטסאפ של המילואים גועשת. אחרי שלושה סבבי מילואים בני 250 יום, כולם בעוטף וברצועת עזה, היינו אמורים להתחיל סבב נוסף בראש השנה, אבל הדיווחים על הכוונה לכבוש את עזה לא עברו מעלינו וככל הנראה יקדימו ויאריכו לנו את הגיוס.
אני מסתכל מסביב. רוב האנשים, ובהם המוני החרדים שחורשים כעת את הארץ בתקופת בין הזמנים, ישובו בקרוב לביתם ובתום הקיץ יתחילו להתכונן לחגי תשרי. לעומת זאת, אני וחבריי נעזוב את המשפחה, שוב, ונשוב לחום ברצועת עזה, ללחות המטורפת, וכן – גם לסכנת החיים.
אני ואחיי לנשק במערך המילואים מהווים כ־3% בלבד מהאוכלוסייה, ובכל זאת אני לא מרגיש פראייר – כי אי אפשר להרגיש כך כשאתה שומר על ביטחון העם והארץ, על ביטחון הילדים שלך.
מה אני כן מרגיש? עייפות, שחיקה, קושי גדול במעברים החוזרים ונשנים בין סבבי מילואים ארוכים לבין שגרה שהיא לא באמת שגרה, וחוזר חלילה.
מה יעזור לי ולחבריי? עוד מתגייסים שיזכו לשאת איתנו בגאווה את הנטל. לשם כך צריך שהממשלה תקדם חוק גיוס אמיתי, שהצבא יתאים ויכין את עצמו לקליטה משמעותית של חרדים – וכמובן לוחמים מעוד מגזרים – וגם שאחינו מהמגזר החרדי יפנימו, יבינו ויחיו את דברי הלל הזקן ש"אם אין אני לי, מי לי".
בואו, אחים אהובים
אני אוטוטו בן 45. יכולתי בקלות לשבת בבית ולא לשכב בבוץ העזתי. כך גם חברי אהרל'ה בן ה־50 וחבר נוסף, המאגיסט התותח מישל, שכבר נושק ל־55. אם הם יכולים – כל אחד אחר יכול, בטח אם הוא חצי מהגיל שלנו.
את המלחמה הזאת ואת האויב מעזה נכריע כבר בעצמנו, אבל ישראל אויבים רבים לה – וגם אתגרים – וכדי לצלוח אותם אנחנו מבקשים לראות יותר פאות וזקָנים שנלחמים איתנו כתף אל כתף. בואו, אחים אהובים, הקפה עלינו.
הכותב הוא לוחם בגדוד 8717, חטיבה 261 ומחבר הספר "חברוּת ברזל" בהוצאת סלע מאיר
