דור סער וקייטלין קלארק (עודד קרני-מנהלת ליגת הנשים, GETTY) | צילום:
ספורט 5
סימון ביילס – שוויון הזדמנויות מוביל להשתתפות גבוהה, והשתתפות גבוהה מובילה להישגים (GETTY) | צילום:
ספורט 5
יום האישה הבינלאומי, שיחול בסוף השבוע, הוא לא רק הזדמנות לחגוג הישגים ולהדגיש את תרומתן האדירה של הנשים – הוא קריאה לפעולה. הספורטאיות הישראליות מביאות מדליות – אבל התקציבים נשארים אצל הגברים. מוכרחים לשנות את המשוואה. זה לא עניין של טובה, זה הכרח חברתי, במיוחד במציאות המורכבת שלאחר המלחמה. נשים עומדות בחזית השיקום של החברה הישראלית – במשפחות, בקהילות, בכלכלה ובשדה הקרב. אבל בעוד תפקידן חיוני יותר מאי פעם, הפערים נמשכים.
בלי חקיקה אמיצה ומהפכנית, ספורט הנשים בישראל ימשיך לדשדש מאחור, והחברה כולה תפסיד. דווקא עכשיו, כשהמדינה נדרשת לעצב מחדש את עתידה, יש לנו הזדמנות לתקן עיוות היסטורי. הניסיון הבינלאומי מוכיח – כאשר המדינה לוקחת אחריות ומבטיחה שוויון מגובה בחוק, התוצאה היא פריחה ספורטיבית וחברתית. אם לא נפעל היום, נישאר מאחור.
כמי שגדלה בארה"ב, ראיתי מקרוב כיצד החלטות מעוגנות בחוק חוללו שינוי מקצה לקצה. בשנת 1972 נחקק התיקון ה-9 (Title 9) בחוק הפדרלי, שקבע שמוסדות חינוך שזוכים למימון ממשלתי, לא יוכלו להפלות בין מסגרות ספורטיביות של נשים וגברים, ועליהם להעניק תקציב במידה שווה.
בחלוף הזמן, אותה החלטה התבררה כנקודת מפנה היסטורית. בשנת 1972, רק 300,000 נערות ונשים צעירות בתיכון ובמכללות היו חלק במסגרות ספורטיביות בארה"ב. 40 שנה לאחר מכן, ומספר הילדות ונשים בספורט עמד על מעל ל-3 מיליון. יותר מפי עשרה, ובצמיחה הרבה יותר גבוהה מקצב גידול האוכלוסייה בארה"ב. מוסדות החינוך נאלצו להשקיע במסגרות הספורט שלהן לנשים, להעניק מלגות ספורט לנערות צעירות, ולהציע מתקנים ואימונים איכותיים. את התוצאות לאותה השקעה אנחנו רואים בכל תחרות בינלאומית, כשרק באולימפיאדה האחרונה הספורטאיות האמריקניות לבדן, זכו ביותר מדליות מהמשלחות המלאות של מעצמות כמו צרפת, בריטניה ויפן.
סוזי פת בנבנישתי, מנכ“לית ארגון נשות הדסה בישראל, ארגון הנשים הציוניות הגדול בארה“ב, ונותן החסות לקבוצת כדורסל הנשים הפועל לב ירושלים. (משה קופרשמיט) | צילום:
ספורט 5
הנוסחה הפשוטה, שגורסת כי שוויון הזדמנויות מוביל להשתתפות גבוהה, והשתתפות גבוהה מובילה להישגים, באה לידי ביטוי גם בספורט הישראלי. רק באולימפיאדה האחרונה, המוצלחת אי פעם עבור משלחת כחול לבן, ארבע מתוך שבע המדליות היו של נשים. בענפים ישראליים מובילים, כמו ג`ודו ושייט, בהם לא קיימים פערים תקציביים תהומיים כמו בענפים אחרים, התוצאות מדברות בעד עצמן. רז הרשקו וענבר לניר מהג`ודו חזרו מפריז עם מדליית הכסף, ורק חיזקו את המורשת הנשית הקיימת בענף בארץ. השייטת שרון קנטור זכתה במדליית כסף גם כן, אחרי שנים בהם ראינו ספורטאיות אחרות בענף כמו לי קורזיץ וקטי ספיצ`קוב קוטפות מדליות בתחרויות היוקרתיות בעולם.
פחות מ-25% מכלל הספורטאים הפעילים כיום בישראל הן נשים, וללא יוזמה מצד מקבלי ההחלטות הבכירים בישראל, ספורט הנשים בארץ ימשיך לדרוך במקום. ספורט הנשים בישראל הוא לא פחות מרגש, מותח ומלא תשוקה מספורט הגברים, המחויבות האדירה של השחקניות מעוררת השראה, אבל בלי חקיקה נחרצת וברורה לא יהיה שוויון אמיתי. מה שקרה בארה"ב לפני למעלה מיובל, הוא החזון שישנה את המציאות אצלנו – שוויון מעוגן בחוק ותקצוב הוא הפתרון היחיד לקידום ספורט הנשים בישראל.
