כן, אני יודע, אנחנו מוצפים בכדורגל. שלושה משחקים ביום, הרמה הכי גבוהה באירופה, משעה 16:00 אנשים עושים עצמם כאילו אין להם משהו יותר חשוב לעשות מאשר לצפות בנבחרת אלבניה משחקת.
למרות זאת, ואולי דווקא בגלל כל מה שמתרחש, דוקו־הספורט הכי מתקתק, הכי אמריקני, הכי אנגלי והכי מפונפן של השנים האחרונות חזר לעונה שלישית, והאמת – לא יכולנו לחכות. אם ראיתם את שתי העונות הראשונות, אין צורך להסביר כמה הגיעה לסדרה הזאת עונה שלישית. ואם לא, הנה תקציר למצטרפים החדשים:
ריאן ריינולדס ("דדפול") ורוב מקאלהני ("פילדלפיה זורחת"), הכוכבים ההוליוודיים שמובילים את הסדרה הזאת מאז 2022, רכשו קבוצת כדורגל וולשית מעיירה קטנה שמחזיקה באצטדיון עתיק יומין והיסטורי במושגי המשחק, שמשחקת בליגה החמישית באנגליה. פעם לעיירה הזאת היתה גאווה, בשל המכרות הרבים, התעשייה וקבוצת הכדורגל. אבל העידן החדש ריסק את כולם, והשאיר אותם בריטים קלאסיים: אפרוריים, הרבה אלכוהול – וגם קבוצת כדורגל, שהיא מרכז העניין, אבל גם היא כושלת.
אל מול העולב הקיומי הזה מגיע הניחוח ההוליוודי של שני הסטארים הגדולים, שלא מבינים כלום בכדורגל אבל יודעים לזהות סיפור טוב. וכדורגל הוא הדבר הכי מרגש שיכול להיות בעולם, אם רק ייתנו לו להיות הדבר הכי מרגש בעולם. זה לקח פחות מעונה, והאמריקנים שמרוויחים מיליונים מתעניינים אך ורק בדבר אחד: קבוצת הכדורגל שלהם.
הקהל, מצידו, מחזיר אהבה. הוא שר במגרש "לנו יש את דדפול ואת הבחור השני", ומאידך – הכוכבים מסתלבטים על עצמם שכדי לממן את כל הסיפור המטורף הזה, הם ממשיכים לשחק בסרטים ובסדרות שאולי מוטב היה שיעצרו מזמן. במקביל, הם מביאים לעיר את החברים הכוכבים שלהם, והוולשים הנחמדים לא מבינים מה קרה כאן, איך החיים שלהם התהפכו ככה והם המוקד של כל העולם.
וכן, בעונה השלישית שעלתה בשבוע שעבר, רקסהאם מביאה אוהדים מכל העולם למשחקים שלה ועמוסה בתוכן שיווקי לעייפה. היא אולי אהודה על חובבי הכדורגל בעולם – אבל היא שנואה בוויילס ובאנגליה, מכיוון שהפכה לאימפריה בסדר גודל מקומי.
ועם כל זאת, היא מצליחה בעונה השלישית שלה כי היא פשוט סדרה חמודה. כן, אני יודע שכדורגל וחמוד לא הולכים ביחד, אבל בחיי שזאת סדרה שיכולה להתאים גם לדייט ראשון וגם לחולי כדורגל.
החלק המבאס בעונה הזאת הוא שהיא מורכבת משמונה פרקים בלבד, אף על פי שנראה שהחבר'ה לא גמרו את הסוס, ושיש להם עוד מה להציע. מאידך, שלוש העונות הביאו עימן יותר מ־40 פרקים, אז קצת קשה לכעוס עליהם. שוב, אם לא צפיתם – זה הזמן להתחיל, בתוך כל חגיגות היורו. ואם אתם כבר מכורים, מותר להתבאס מזה שהפעם עולה פרק אחד בלבד בכל שבוע.
האנשים במסך כבר החליטו
אם פרשנים פוליטיים מרקדים בכיסאם כנערה שזה עתה ראתה את טיילור סוויפט, אם מנחים מפציצים אותנו בכותרות דרמטיות שממחזרות את כל מה שראינו לאורך היום, אם זה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז – אנחנו יודעים שלפחות במכלול ההבלים שבסלון ביתנו, האנשים במסך כבר החליטו שהולכים לבחירות.
