זה שבוע מורכב בחייו של דונלד טראמפ, אולי קריטי בשביל עצם נשיאותו. קשה לנתק איזשהו מרכיב של השבוע הזה מן המרכיבים האחרים, וכל ניסיון להבין את עמדתו כלפי מלחמת ישראל באיראן מצריך הבנה כלשהי של מלוא סדר יומו.
זה השבוע של מהומות אלימות בלוס אנג'לס סביב נסיונו של הממשל לצוד מהגרים לא חוקיים ולגרש אותם בהמוניהם; זה השבוע שבו מתנהל מאבק איתנים בסנאט על אישור החקיקה החשובה ביותר והמקיפה ביותר של טראמפ, בעיקר בענייני פנים וכלכלה;
זה השבוע שבו טראמפ מציין את יום השנה ה-250 להקמת הצבא האמריקאי, שהוא במקרה גם יום הולדתו של הנשיא, במצעד צבאי נדיר בוושינגטון; זה השבוע שבסופו טראמפ יוצא לוועידת ה-G7 בקנדה, לפגישה כנראה סוערת, ואולי לא-ידידותית, עם בעלות בריתה הקרובות ביותר של ארה"ב.
אליבי לכישלון
קשה להשתחרר מן הרושם שהנשיא פסח על שתי הסעיפים בעניין ישראל ואיראן. אמנם אחדים מן הפרשנים בישראל שכנעו את עצמם שהתנהגותו של טראמפ בימים שלפני ההתקפה על איראן היתה חלק מ"מסע הטעיה". אבל אין זה מן הנמנע שלא היה כאן מסע הטעיה, אלא מסע של התכחשות פוטנציאלית. הנשיא רצה אליבי לכישלון.
אין דבר שהנשיא הזה נשמר מפניו בקנאות גדולה יותר מאשר קבלת סיכונים לא-מדודים. ראינו את זה לאורך השבועות הארוכים של היסוסיו בענייני המכסים, כאשר שני צעדים אחורה באו בעקבות צעד דרמטי קדימה. התנהגות השווקים, שערי אגרות החוב וסכנת האינפלציה הביאו אותו לסדרה של מהפכים כמו-קפריזיים. בחוכמה חלקית שלאחר מעשה אפשר אולי להגיד שהוא עסק במדידה שיטתית של כיוון נשיבת הרוח. הוא אמנם מתפאר בנחישות והעזה, אבל אולי הוא נחוש ונועז פחות ממה שחסידיו מאמינים.
הנה כי כן הנשיא דאג להדליף את תוכן שיחתו עם ראש הממשלה ערב ההתקפה על איראן, שבה ניסה להניא את ישראל מהתקפה, מפני שהיא "תחבל" (blow up) במשא-ומתן ששליחו-לענייני-כל-דבר סטיב וויטקוף מנהל בעומאן עם שר החוץ האיראני.
הוא כמובן ידע היטב שישראל עומדת לתקוף. זו הסיבה שארה"ב התחילה לפנות משפחות של דיפלומטים ושל אנשי צבא מן המזרח התיכון. אבל בדרכו אל הופעה של 'עלובי-החיים' במרכז קנדי לאמנויות, ביום ד' בערב, הוא התחמק משאלת עיתונאי על הפינוי. הרושם המיידי: הנשיא בכלל לא ידע.
לשון אחר, מאמצים נעשים לבודד אותו מן המאורע ומפני תוצאותיו האפשריות. הוא זקוק לפתח מילוט, אם חלילה פעולת ישראל לא תעלה יפה. הואיל והוא שקד במשך שבועות על הרושם של התרחקות בינו לנתניהו, הוא יוכל במידת הצורך להטיל את האשמה על ממשלת ישראל.
הנשיא בפיקניק, רוביו הפושר
כאשר מגיעה הידיעה הראשונה, שמלחמה פרצה במזרח התיכון, נופלת שתיקה של שלוש שעות על הנשיא. זה נשיא הידוע במהירות תגובותיו ובטון הבוטה שלהן. אבל הוא העדיף להיות עסוק באירוח הפיקניק השנתי של הבית הלבן, שכמובן תוכנן בעוד מועד.
תחת זאת הוא שולח את מזכיר המדינה שלו, מרקו רוביו, לפרסם הודעה פושרת, שאין בה אפילו רמז של תמיכה בישראל, ובמרכזה עומדת התנערות מכל אחריות. פעולת ישראל היתה "חד צדדית", אמר רוביו בדקות הראשונות שלאחר תחילת ההתקפה. זה איפיון עובדתי, לכאורה, אבל שימוש הלשון הזה מגלם בחובו גינוי פוטנציאלי. ארצות שנוקטות פעולות "חד צדדיות" מוותרות מלכתחילה על תמיכתן של ארצות שהיו מעדיפות תהליך רב-צדדי של התייעצות ושל התחשבות.
"ישראל אמרה לנו, כי היא מאמינה שהפעולה נחוצה מסיבות של הגנה עצמית", אמר רוביו. שימו לב, "ישראל אמרה", אבל ארה"ב אינה סומכת את ידיה על ההסבר הזה. "אנחנו איננו מעורבים", הטעים המזכיר.
טראמפ יוצא משתיקתו רק סמוך לחצות (שעון וושינגטון, בוקר בישראל), ואומר למגיש של רשת פוקס, כי הוא "מקווה שנחזור אל שולחן המשא-ומתן", ומוסיף, כנראה בלי צער, "יש מספר אנשים במנהיגות האיראנית שלא יחזרו".
הוא אומר את הדברים האלה רק לאחר שהתחילו להתחוור ממדי הצלחתה של מהלומת הפתיחה הישראלית. ורק למחרת בבוקר (יום ו' אחה"צ בישראל), הוא מפרסם טקסט ארוך בחשבון המדיה החברתית שלו, שבו הוא נפרע מן האיראנים: הוא חזר והזהיר אותם, הוא מזכיר. "נתתי לאיראן הזדמנות אחר הזדמנות. אמרתי להם, בתוקף הגדול ביותר, 'קדימה, תעשו את זה'".
"ניסו בכל כוחם"
להלן, בניסוח המדיף ניחוחות של דבר-והיפוכו, הוא מתלונן על האיראנים וחולק להם מחמאה בעת ובעונה אחת. הוא אומר שהם לא הצליחו "לעשות את זה", אף כי "ניסו בכל כוחם". זאת אומרת, הוא אינו מאשים אותם בהולכת שולל, או בהעמדת פנים, או בהשתמטות ממשא-ומתן רציני. אדרבא, הם עשו כמיטב יכולתם, רק שיכולתם לא הספיקה. איך אפשר לפרש דרך עקלתון כזאת של סיבה-ותוצאה?
אחר כך הוא מתפאר בעוצמתו של הנשק האמריקאי, "הקטלני והטוב ביותר עלי אדמות", שכמותו "יש לישראל הרבה, והרבה יותר עומד להגיע". ולהלן בא הביטוי הבולט ביותר של שביעות רצון לנוכח הידיעות משדה הקרב: הישראלים "יודעים איך להשתמש" בנשק הקטלני הזה.
ההודעה נמשכת בסגנון הצפוי של 'אמן העיסקה', המציע לשותפיו הפצועים, החבולים והמדממים להסיק את מלוא המסקנות מכשלונם, ולמהר אל שולחן המשא-ומתן כדי להשיג את העיסקה הנכספת, לפני "שלא יישאר שום דבר, וכדי להציל את מה שהיה ידוע פעם כ'אימפריה האיראנית'".
קריאתו לאיראנים להציל את האימפריה שלהם היא כמובן ביטוי של לעג, ללמדך שישראל עזרה לנשיא להתעורר בבוקר על הצד הטוב ביותר שלו. אבל אפשר לנחש שהוא היה משתמש בסגנון אחר בהחלט, ואולי מכוון את הודעת הבוקר שלו אל ארץ אחרת, אילו היה שומע לאחר זריחת השמש שהאריה לא קם, והלביא לא התנשא.
מה אנחנו למדים מכל זה? בעיקר את הקושי לרדת אל סוף דעתו של טראמפ ולסמוך על נוכחותן של תבניות התנהגות מוגדרות ועקיבות. במובן הזה, ישראל יכולה לסמוך על תמיכתה הפומבית של ארה"ב כל זמן שהיא מצליחה. זה לא מובן מאליו, גם אם זה נשמע מובן מאליו. בעידן טראמפ שום דבר אינו מובן מאליו.
