לפני שנים רבות-רבות הייתי לוחם בסמטאות הזעם של האינתיפאדה הראשונה. כבר סיפרתי על כך לא פעם, אני יודע, אבל לצערי זה לא מפסיק להיות רלוונטי. השירות כחייל צה"ל בלב מחנות הפליטים של רצועת עזה באותה תקופה היה חוויה מאוד מבלבלת מבחינה מוסרית. מצד אחד, זרקו עלינו אבנים, סלעים, בקבוקי תבערה, מכונות כביסה ומכל הבא ליד, ואילצו אותנו להתגונן.
מהעבר השני, מצאנו את עצמנו על תקן שוטרים שנדרשים לפעול מול אזרחים – רובם לא מעורבים. לכפות על עובר אורח מזדמן למחוק כתובות, להתפרץ באמצע הלילה לתוך בית משפחה בחיפוש אחרי מבוקשים שלא היו שם ועוד ועוד.
וכמו תמיד, במקביל לבלבלה הפרטית שלנו נדרשנו להתמודד גם עם העורף. והאופן שבו הוא בחן אותנו. עוד לא היו אז רשתות חברתיות, ומרבית העיתונאים הקפידו על גישה ממלכתית ולא ביקורתית, כך שהדיווחים על המתרחש בשטחים טפטפו לאט-לאט. אבל הטפטוף הפך בסוף למבול. וכך נולד "אחרינו המבול".
שיר שכתבה וביצעה נורית גלרון, שהתייחס למקרה אמיתי שבו ילדה פלסטינית איבדה את עינה מירי של צה"ל והוקדש כולו להלקאה עצמית. בדיוק כמו "יורים ובוכים" של סי היימן ("מתי בכלל למדנו איך קוברים אנשים חיים?"). או "חד גדיא" של חוה אלברשטיין ("הייתי פעם כבש וגדי שלֵו, היום אני נמר וזאב טורף"). השירים האלה נכתבו על רקע מקרים אמיתיים, שבהם חיילי צה"ל ביצעו מעשים לא מוסריים. לעיתים גם פשעי מלחמה.
באופן אישי, נחשפתי לכמה וכמה מקרים כאלה. העניין הוא, שלפחות בחוויה שלי – אלה היו מקרים חריגים, וכך גם התייחסו אליהם. באופן שכמעט תמיד היה כרוך בגינוי ובענישה. לאורך שלוש שנים של שירות באינתיפאדה, חוויתי צבא שבאופן כללי התנהל בסדר גמור, אם לא למעלה מכך, בהתחשב במבחנים המוסריים הקשים שנאלץ לעבור. ועדיין, כשחזרתי הביתה ופתחתי את הרדיו, שמעתי שירים על פשעי מלחמה.
זה הוציא אותי מדעתי אז, אני זוכר היטב, כי הרגשתי שהשירים האלה מייצרים סטיגמה כוללנית ולא הוגנת על כל הלוחמים באינתיפאדה. ונכתבים בידי אנשים שלא מכירים כלל את המורכבות המוסרית שחווה חייל באמצע ג'באליה. אבל ברבות השנים למדתי גם להעריך אותם. כי הם נתנו עוד דחיפה להבנה המתבקשת – לטעמי – שמה שמתרחש בשטחים אסור לו שיימשך.
מה שהחזיר אותי לכל הג'אז הזה היה כמובן עצומת האומנים המפורסמת, שיוצרת את אותה דילמה בדיוק. מצד אחד, הניסוח הגורף והכוללני שלה (ולכן השגוי, לדעתי) יוצר את התחושה שפשעי מלחמה, גירוש, הרעבה, הרג ילדים וכו' הם עניין שכיח ומקובל כרגע בקרב החיילים ברצועה. ולכן גם נכתב שם במפורש: "חדלו!".
לא פלא שהמסמך הזה עורר כל כך הרבה כעס מוצדק. ומהעבר השני, עצם ההתגייסות של כל כך הרבה אומנים כדי למחות על עוולות ומעשים לא מוסריים, שללא ספק נגרמים מעצם המשך וגרירת המלחמה היא חשובה בעיניי. בייחוד על רקע מציאות שבה מרבית הציבור הישראלי הפך אדיש כמעט לגמרי לגורלם של אזרחים בעזה.
ולכן אני מנסה לחלץ מתוך הוויכוח שהסעיר את המדינה דווקא שתי תובנות אופטימיות. האחת היא שדעתם של אומנים ואנשי רוח עדיין חשובה בישראל. ולכן גם מעוררת כעסים וויכוחים. ממש לא עניין מובן מאליו, בעידן שבו "משפיעני רשת" הם פופולריים (ומשפיעים) יותר ממרבית היוצרים והאומנים. והנה מתברר שחתימה של גידי גוב יכולה עוד להסעיר מאות אלפי אנשים.
והשני הוא עצם הדיון. רואי השחורות, שזוכים כרגע ללבלוב חסר תקדים, מרבים להשוות את ישראל לדרום אפריקה של פעם, איראן של היום, סרביה של מילושביץ וגו'. אני לא חושב שבמקומות האלה התנהל דיון פומבי בשאלה, האם המדינה מבצעת פשעי מלחמה. יתרה מזאת, אני לא בטוח שמרבית התושבים שם היו בכלל מוטרדים מעצם הסוגיה. לישראלים, כך מתברר, עוד חשוב מאוד להיתפס כמוסריים. זה ממש לא אומר שהם תמיד כאלה, אבל לפחות לא הפכנו לקהי חושים.
1
אני מתקשה להבין דבר אחד בסיסי. מדוע כלי תקשורת בישראל מוסיפים לצטט נתונים של "משרד הבריאות בעזה", שם שנשמע כל כך סטרילי ורשמי, ובפועל מהווה עוד כלי תעמולה של חמאס. בדיוק כמו שחמאס משקר ומייצר מניפולציות כמעט בכל תחום, מדוע שהנתונים של "משרד הבריאות" שלו יילקחו ברצינות?
2
רגע אחרי שאריה דרעי תועד כשהוא מתרה בתלמידי ישיבה לבל יעזו להתגייס, הוא תמך בתוכנית לכיבוש עזה (אחרי שפיזר כהרגלו ספינים על כך שהוא תומך דווקא בעמדת הרמטכ"ל). ואם תרצו, זה כל הסיפור בתמצית. אדם שלא מוכן שצעירי המגזר שלו יתגייסו, שולח אחרים למלחמה. והכל במסגרת ממשלת "ימין על מלא".
3
כבר כתבתי על "קולין מהנהלת חשבונות", ועכשיו מגיעה העונה השנייה שלה לסלקום TV ורק מחדדת את ההמלצה. הסדרה האוסטרלית הזו מפגישה בין גבר ואישה בעקבות מעורבותם בדריסת כלב, ומשם מובילה אותם לרומן רב קסם והומור. המעלה המרכזית שלה היא כנות ואנושיות, כולל רגעי קרינג' שגורמים לך להתגרד. אבל תמיד לחייך.
