חג השבועות, הידוע כחג החקלאות וחג החלב, מצוין השנה במציאות כואבת ומשתנה במיוחד עבור קיבוצי עוטף עזה. עודד מוזס, בנו של גדי מוזס: "אבא שלי עדיין חי בשבי ומחכה שהמדינה תתעשת ותמלא את חובתה".
חג השבועות, הידוע כחג החקלאות וחג החלב, מצוין השנה במציאות כואבת ומשתנה במיוחד עבור קיבוצי עוטף עזה. הטבח האכזרי שהתרחש בשביעי באוקטובר, המלחמה המתמשכת והחטופים שעדיין נמצאים בעזה הפכו את השנה הזו לקשה במיוחד.
אבי פריימן מרפת עלומים משתף בתחושותיו: "חג שבועות נחשב כחג החקלאות בכלל וחג החלב בפרט. השנה לדאבוננו זו לא אותה הארץ והחג אינו אותו החג, הקהילות מתאוששות עדיין מהשבר הגדול ורובן לא במקומם אי אפשר לחגוג כרגיל. הרפתות חזרו לפעול ומספקות את החלב הנדרש לחג באיכות טובה וטעימה. כולנו תקווה לימים טובים יותר".
דגן יראל, מנכ"ל התאחדות יצרני החלב בישראל, מדגיש את נחישותם ואת תרומתם הייחודית של רפתני הנגב המערבי: "רפתני הנגב המערבי הם דור החלוצים והמגשימים של ימינו. אנשים צנועים וערכיים, שמחוברים בכל מאודם למדינת ישראל וגאים לקיים חקלאות ציונית דווקא בגבולות ובקווי העימות. הרפת הישראלית לעולם תזרום בדמם – ובתעצומות נפש יוצאות דופן חזרו ראשונים לרפתות בקיבוצים ובמושבים לאחר האסון הנורא, במטרה להמשיך לייצר חלב כחול-לבן, שתמיד יישאר כחול-לבן – בזכותם.
במציאות כל-כך מורכבת, יצרני החלב בדרום, כמו גם היצרנים בצפון, הפועלים תחת אש מגבול לבנון, הם ללא ספק נקודת אור. מקור השראה עבור כלל החברה הישראלית ביכולת לטעת תקווה היכן שהיא נגדעה, בהפיכת השבר לצמיחה מחדש. הדוגמאות לכך בנגב הן רבות, כמו למשל רפת קיבוץ כיסופים, שנמצאת בתהליכי שיקום לאחר שנהרסה לחלוטין בשבת השחורה, ברפת קיבוץ נחל עוז חנכו מכון חליבה חדש וברפת מושב באר מילכה התחדשו במערך הזנה מתקדם לפרות. ויחד עם השיקום וההתחדשות, רואים גם צעירים חוזרים לרפתות ומגלים בהן את ייעודם בחיים, כאשר לצידם מאות מתנדבים מכל רחבי הארץ, אחים לרפת, המסייעים ותומכים בעבודת הרפתנים".
החג הנוכחי נושא עימו משמעויות נוספות ועמוקות במיוחד עבור משפחת מוזס מקיבוץ ניר עוז. עודד מוזס, בנו של גדי מוזס, שנחטף לעזה, משתף בזיכרונותיו על אביו ועל החג המשמעותי ביותר עבורו.
"חג השבועות, יותר מכל חג אחר הוא החג של אבא שלי, גדי מוזס. החקלאי עם הידיים המחוספסות והלב הרגיש, ממקימי ענף גידולי השדה בקיבוץ ניר עוז. גידל דורות של חקלאים ומדריך חקלאות בארץ ובעולם. הוא מתרגש כל פעם מחדש מכל עלה, פרח, פרי וירק שמבשיל. חי ונושם את האדמה, מכיר לעומק את סודות החקלאות ושמח לחלוק את הידע שלו עם כל אדם. בכל חג שבועות, אבא שלי מתרגש מהוויית החג, מהביכורים שהבשילו, מהטקס ובעיקר מהתערוכה החקלאית.
מאז שאני ילד, אני זוכר את אבא שלי מנחה את התערוכה שמתקיימת בשדות הקיבוץ. חברי הקיבוץ ואורחים מגיעים בהמוניהם לשדה, מתיישבים על האמפי שבנוי מחבילות קש וממתינים לתחילת התצוגה החקלאית. אבא סוגר פרטים אחרונים עם סעיד מנהל גידולי השדה. ואז מתחיל, עם קולו הצרוד, להסביר בגאווה ואהבה על כל כלי וכלי. איך הוא פועל, למה הוא משמש, בשפה שכולם מבינים. הקומביין שקוצר את החיטה ומופעל על ידי זלמן, המחרשה שחורשת תלמים באדמה ומתופעלת על ידי אביב, קומביין תפוחי האדמה לו כולם מחכים שישפוך ממנו את התוצרת החקלאית והפתעות לילדים, המרסס ועוד ועוד. בהמשך צוות המפעילים מבצע ריקוד טרקטורים. לא משנה כמה שנים הוא מנחה את הטקס הזה, עיניו תמיד נוצצות משמחה והתרגשות כאילו זו הפעם הראשונה. עבורו, חקלאי בנשמה, חג השבועות מסמל את קציר פירות ההשקעה והעבודה הקשה. זהו החג שלו ושל כל החברים האהובים, חקלאי ואנשי המיכון החקלאי של קיבוץ ניר עוז.
השנה אין חגיגה בשדות ניר עוז והלב כבד כי רבים מהם נהרגו ונרצחו ב-7.10 ובשבי חמאס. אבא שלי עדיין חי בשבי ומחכה שהמדינה תתעשת ותמלא את חובתה להחזיר אותו ואת כל החטופים. אנחנו מקווים ומחכים לראות אותו חוזר ונהנה בשדות ניר עוז שהוא כל כך אוהב".
מירי גד מסיקה, חברת קיבוץ בארי ושורדת הטבח, שמשמשת כממונה על התקשורת והתדמית של בארי, משתפת אף היא בתחושותיה על החג: "שבועות בבארי שלפני השביעי באוקטובר, החג הכי קיבוצי שיש. גבינות של מחלבת בארי, אבטיחים של הדפוס, פינת ליטוף של משק החי, ניירת של הנהלת החשבונות, השפרצות מים של השרברבות, שיירת טרקטורים וכלי עבודה של החקלאות… והיום, נציין את שבועות במלון בים המלח. באווירה אחרת בלי המרחבים של הקיבוץ, בלי 101 החברים שהלכו מאיתנו ובלי 11 החברים שעדיין בגיהינום של עזה. ובכל זאת, בשביל כולכם חברים אהובים אנו עושים את הכי טוב שלנו לשמור על הגחלת. לא נוותר על ריקוד שבעת מינים, ריקוד הרפתנים, האפרוחים וסלינו על כתפינו. דעו שכולכם איתנו בלב ושאנו עושים כל שבכוחותינו, להשיבכם אלינו כדי שנוכל שוב לחגוג ביחד, כמעט כמו פעם."
חג השבועות הזה מלווה בתחושות מעורבות של תקווה וכאב, כאשר החקלאים ואנשי החלב ממשיכים בעבודתם המבורכת למרות הקשיים, ומחכים לימים טובים ושקטים יותר.
