"הכבש ה-16", מפניני התרבות הישראלית, חוזר החל מה-21 בינואר, לאחר כ-45 שנה לסדרת הופעות עם ארבעת מופלאי ההרכב המקורי – יוני רכטר, שהינו גם המנהל המוזיקלי ומלחין רוב שירי "הכבש"; יהודית רביץ, גידי גוב ודייויד ברוזה. לעומתם, יהיו מחוץ לתמונה השניים שבלעדיהם המופע לא היה קורם עור וגידים.
אחד מהם – יהונתן גפן, ממציא "הכבש", שעל-פי ספרו נרקם המופע, שהוא היה ממשתתפיו והלך איתנו לפני שנה וחצי, והשני? – יזם העל בתרבות, דודו אלהרר, שבחזונו הפך את הספר, שנחל כישלון מסחרי חרוץ, לתקליט-מופת ולמופע קסום, שבהפקתו הנמרצת זכה להצלחת-ענק.
אלהרר, שהיה בשנות ה-70 וה-80 דמות מרכזית בחיי התרבות כאן, מוכר זה מכבר כאיש-של-ניגודים. כלומר, אם מצד אחד הוא מוכר כמפיק אנין טעם, שענקי הזמר העברי נרתמו לשתף עמו פעולה וכזמר הוא מהלך קסם בשירתו המעודנת, מצד שני מזגו הסוער מדרבן אותו לאמירות מקוממות מבלי לעשות חשבון לאיש. ככזה, לא בטוח שההפקה המחודשת הייתה מתקבלת בברכה במלוא הפרגון ביום הולדתו ה-80 שחל באחד בינואר.
בהגיעו לגבורות, אנחנו יוצאים עם אלהרר למסע בין תחנות חייו הרבות, שעל גיוונן המפתיע מעיד הערך מרובה הגלגולים שלו בויקיפדיה – שחקן, זמר, מלחין, פזמונאי, מפיק מוזיקלי, שדרן רדיו, מנחה טלוויזיה וגם מרצה, צייר ומסעדן לעת מצוא.
אלהרר, השמאלן שהפך לאיש-ימין נחוש, חזר להתגורר בראשון-לציון עם מיכל, מי שהייתה אשתו השנייה. הוא אב לארבעה, שמצב בריאותו ידע ימים טובים יותר.
ילדות ונעורים: דודו אלהרר נולד באחד בינואר 45' בקזבלנקה שבמרוקו. לאחר שלקה בריאותיו, הועבר אלהרר בגיל שלוש למוסד החלמה של הכנסייה באלפים הצרפתיים, "שם הייתי מתפלל לישו". כעבור שנתיים עלה ארצה עם הוריו והם התמקמו במעברת באר-יעקב, כששכנו וחברו שם היה הילד יוסף בן-גוזי, שלימים נודע כשלמה בר.
מסולסל פאות למד בישיבת חב"ד בלוד. בגיל 13 נפלט ממערכת החינוך ולאחר שלא צלח ניסיונו להיקלט כילד-חוץ בקיבוץ אשדות-יעקב, הוא יצא לשוק העבודה ועבד, בין השאר, במוסך, במסגרייה, בנגרייה ובשליחויות, גם עבד בבניין כמי שערבב את הטיח והגישו לטייחים.
אילת: לאחר שירות צבאי בגולני, שבו דבק הכינוי דודו, עבר לאילת, שם עבד בבניין עם חברו בר ובין השאר עסק בהדרכת סקי-מים. "מנהלת לשכת התיירות בעיר, ציפה גוב, הייתה שולחת אלי קליינטים". לימים הפיק את בנה, גידי גוב.
בערבים הופיע במועדון "סוף העולם" עם דני ליטני, שהגיע להופעות בעיר הדרומית עם להקת "הנמר הנוראי" וכעבור זמן הלחין לו את השיר הראשון שהקליט, "מעין אחרית הימים", למילים של יהודה עמיחי.
התחלת הקריירה בתל-אביב, שאליה עבר עם ליטני: אלהרר חיפש עבודה בעיר הגדולה וכשהתדפק על שערי התיאטרון הקאמרי והתעניין שם אם יש צורך בפועל-במה, שאל אותו עמוס מרוז, אבא-של-גיא, למה לו להיות פועל-במה והציע שינסה את כוחו כניצב. אלהרר קנה את הרעיון ובין ההצגות שבהן שיחק שם היו "הרפתקה בקרקס", "אנריקו", "הנסיכה והרועה" ו"המטאור".
בין ההפקות האחרות שבהן השתלב באותה תקופה היו "הלוך הלכה החבריא", על שירי המחאה האנטי סובייטיים שבה ו"בוסתן ספרדי", שם הופיע כמחזר של שריקה (מיכל נדיבי).
"אגדת דשא": ב-72' היה אלהרר הראשון שהקליט את השיר האיקוני הזה, שאותו חיברו מאיר אריאל ושלום חנוך בנעוריהם בקיבוץ משמרות. "שמעתי את השיר כשהזדמנתי למפגש של חבורת 'לול'", הוא מעיד. "כולם שם, לרבות שלום, לא האמינו שהשיר שווה משהו ותראו מה נהיה איתו", הוא מעיד. "בהקלטת השיר התחלתי להבין שכמו שזיהיתי מה שטמון בו, אני יכול להפיק גם לאחרים".
נעמי פולני: "פגשתי אותה כשהשתתפתי במופע משירי תנועות הנוער שהיא ביימה. נעמי היתה מענקי התרבות כאן. היו בה גאוניות וידע בלתי רגיל. לדעתי, על כל התרבות הישראלית לכרוע ברך בפניה".
"טלפלא": אלהרר היה באמצע ה-70 באופן זמני כוכב-ילדים, כשעם אלי גורנשטיין ועם מוטי ברכאן נמנה על מגישי תוכנית "טלפלא" בערוץ הראשון והקליט שירי-ילדים רבים. ביניהם "חנוכייה לי יש", שירם של שרה גלוזמן וניסן כהן-מלמד, האקטואלי השבוע.
שלמה בר: כל אותו עשור שמר על קשר עם חברו מבאר-יעקב ומי שהיה עמיתו בעבודות בניין. לאחר שהופיע עמו בהרכב "טל ומטר", הוא הזניק את הקריירה של בר, כשקישר בינו לבין יהושע סובול ונולה צ'ילטון, מחבר ובמאית הצגת "קריזה", המחזה החברתי שהועלה בתיאטרון חיפה ב-76' ובו פרץ בר עם הלהיטים "ילדים זה שמחה" ו"אצלנו בכפר טודרא".
המפיק: זמן-מה לאחר מכן חבר לבר, כשהוציא ללהקת "הברירה הטבעית" את אלבום הבכורה שלה, לאחר שהיה זה שהפיק לגידי גוב וליוני רכטר ("התכוונות") את אלבומי הבכורה שלהם. הוא הפיק את מופע "פרנסה טובה" עם יהודית רביץ, שזה מקרוב השתחררה מצוות הווי הנדסה קרבית, כשעמה גידי גוב, הבן האסמטי של ציפה מאילת ושמוליק בילו.
אלהרר נשאר מאחורי הקלעים ולא הצטרף אליהם על הבמה. "באותו זמן לא בא לי להופיע", הוא מסביר, כשבשעתו הצהיר ש"אין לי צל של ספק שאני מפיק הרבה יותר טוב מזמר".
"איזה יום יפה": בד בבד עם היותו בצמרת מפיקי המוזיקה הקלה דאז המשיך להקליט תקליטים, שאף לא אחד מהם נהיה רב-מכר, ביניהם "איזה יום יפה", הקלאסי במהותו, שהוציא עם המלחינה שוש רייזמן ובהמשך – המופע והתקליט "הקוסקוס והסרפן", שהוציא עם חנן יובל.
"הכבש ה-16": ב-78' היה אלהרר, כאמור, מפיק המופע והתקליט המופתיים. מעשה שהיה, כך היה. יהונתן גפן, שהיה חתום באותן שנים על כמה ספרי-ילדים, קיבל פנייה לספר כזה גם מהוצאת "דביר", שמנהליה חשקו אף הם בנתח מהעוגה הקורצת.
גפן נענה לאתגר, נטל חופשה קצרה ממופע הלהיט שלו "שיחות סלון" וטס לפריז, שבאחד ממלונותיה הביא לעולם את יצירתו הכבשית תוך פחות משבוע. במרכזה – סיפורו של ילד שלא הצליח להירדם וביאושו התחיל לספר כבשים עד שבהגיעו לכבש ה-16, נרדם.
אך מה לעשות ודווקא הספר המקסים נחל כישלון מסחרי חרוץ, ועותקיו נערמו בערמות בציפייה לגואל. זה היה אלהרר, שבראותו אותן הבזיק במוחו הקודח רעיון גאוני אך גם פשוט – להלביש את הכבש בלבוש מוזיקלי. כך היה.
יוני רכטר הלחין למופע מוזיקה נהדרת שגם סייעה למכירת הספר. רכטר? – לפניו קרא אלהרר לגידי גוב, הילד שהכיר באילת. זה הביא את עמיתו מ"כוורת". אליהם צורפו דייויד ברוזה, שאותו הביא גפן ממופעם המשותף ויהודית רביץ הנפלאה, שאלהרר הביא ממשרד ההפקות שלו דאז. "פרנסה טובה" – זוכרים? אגב, אלהרר גם כינס יחדיו את רכטר את רביץ לסיפור ההצלחה של המופע והתקליט "באופן קבוע וחד-פעמי".
נ.ב. – כולם היללו ושיבחו את "הכבש ה-16". ואלהרר? – כהרגלו שחרר אמירה מהפכנית באומרו: "אכן, הכבש שלנו היה טוב, אבל תקליט שירי מרים ילן-שטקליס של ג'וזי כץ ושמוליק קראוס, שלא הפקתי אותו, היה עוד יותר טוב".
יוסי בנאי: אלהרר הפיק ליוסי בנאי את אלבום "אני וסימון ומואיז הקטן" והוא שהביא את חנן יובל להלחנת שיר הנושא שהיה ללהיט. "הם נפגשו אצלי במשרד כשחנן בא לקחת כסף כשיוסי הביא את המילים של השיר. 'קח את הטקסט ונסה להלחין אותו', הצעתי לחנן והוא ולא אכזב".
על בנאי הוא אמר ש"היה בסדר לעבוד עם יוסי, לא יותר מזה" והוסיף – "אני לא יכול להגיד שהיה אורקל חשוב. הרבה יותר אהבתי לעבוד עם יהורם גאון, שאיתו עשיתי כמה תקליטים".
יורם ואריק: "תמיד נוהגים להשוות ביניהם, אבל אריק שאיתו לא עבדתי, היה תמיד…קשקוש. הוא כמו כל אלה מהשמאל הישראלי, שהם חזקים בתקשורת, אבל למעשה לא שווים כלום. לדעתי, בעוד שיורם הוא אמן אמיתי, אריק מייצג את התל-אביביות הריקנית והקונצנזוס סביבו מוגזם. כחקיין הוא הרבה יותר מוצלח מאשר כזמר".
שושי: "בדרכו המפוארת של אלהרר לא חסרו גם מפלות. כך מצא את עצמו אי אז ב-81' על הקו ל…כלא באר-שבע עם חנן יובל כדי לייצר תוכנית עם "האסיר המזמר", כפיי שכונה דוד שושי. "אחרי כל הנסיעות שלנו אליו, הוא לקח מנת-יתר והשאיר לנו את שיר ה'פסוליה'", מעיד אלהרר.
מתי כספי: "מתי כספי הוא יותר גאון מ…מוצרט", אלהרר מפליג בשבחו של עמיתו לדרך. "הוא ענק, אבל לא יודע את זה ולא מבין את זה, כי הוא קיבוצניק מחניתה. מתי הוא לא רק כותב נפלא, אלא גם קומיקאי יוצא מהכלל. אין מרבה כמוהו בעולם".
שושנה דמארי: לאחר שנים רבות של דממת-הקלטות מצידה, הצליח אלהרר לשכנע את מי שכונתה "מלכת הזמר העברי" לשוב לאולפנים ויחד עם כספי הפיק לה ב-88' את אלבום "אור" עם שירה ההמנוני של נעמי שמר. "זאת הייתה המתנה שלי לשושנה, שאותה הערצתי מילדות", אלהרר מספר. "היא הייתה נפלאה. אין היום דברים כאלה, כשאף אחת לא יודעת לשיר כמוה. אנחנו, כל המעורבים בהפקה, לא היינו שווים כלום לעומתה".
סשה ארגוב: "בשנות ה-60, כששיחקתי בקאמרי, פגשתי לראשונה את סשה בהצגת 'הרפתקה בקרקס', שלה הלחין את המוזיקה. כעבור זמן הסתובבתי איתו ברחבי הארץ במופע משיריו של אורה זיטנר, שבו הוא ליווה אותה בפסנתר. בהמשך לכך חיברתי אותו עם מתי כספי, כשלעטיפת התקליט המשותף שלהם לסשה הגדול, עם כל ההומור והספורטיביות שלו, לא הייתה בעיה להצטלם ברפת עם מתי בבגדי …רפתן".
נעמי שמר: "נעמי שמר היא בעיניי למעלה מ…מדרגת אדם", אלהרר נפעם. "מי אני ומה אני שהייתה לי הזכות שהאשה הזאת בכלל התייחסה אלי. הכרתי אותה אחרי מלחמת ששת הימים, כששאול ביבר הזמין אותי להצטרף להופעה שלה בתל-נוף לא בגלל שהייתי מוכשר במיוחד, אלא בגלל שיכולתי לבוא עם הגיטרה ולשיר איתה בלי מלווה נוסף.
"נעמי הביאה את השיר 'על כנפי הכסף' עם השורה 'כבני-רשף יגביהו עוף'. לא יודע מניין לקחתי את האומץ להעיר לה שזה אולי נשמע יפה כשיר-הלל לטייסים, אבל בישיבה למדתי במסכת 'ברכות' ש'בני-רשף' הוא השם שניתן ל…מזיקים אגדיים. נעמי אולי הייתה בהלם מההעזה שלי, אבל באותו רגע היא התחילה לאהוב אותי והייתה אומרת עלי שאני בן-תורה.
כמחוות חסד אחרון, הפיק אלהרר את מופע "אלף שירים ושיר", שבו שר לצידה את שיריה כשעמם רמי הראל ורונית רולנד. "זה היה ארבע שנים לפני מותה", אלהרר משחזר. "נעמי כבר הייתה לא בריאה והתקשתה ללכת. בנסיעות שלנו להופעות הייתי מחבק ומוריד אותה מהאוטו, אומר לה 'הולכים!' והיא הלכה.
על הבמה נעמי פרחה, כשההומור ליווה אותה עד הסוף. ברגעיה האחרונים היא בזה למוות. בבית החולים הייתי מספר לה לבקשתה סיפורים מצחיקים ויוצא החוצה ובוכה".
דודו אלהרר 2025: "עכשיו אני פנסיונר. עושה הליכות בבוקר. לומד אחרי הצהריים דף יומי בבית-כנסת קרוב לבית. גם הולך לבדיקות ולטיפולים רפואיים. בגילי כבר אי אפשר להיות בריא לגמרי. אין לי הוצאות מי-יודע מה. חי בצניעות ובשקט. לא מפריע לאף אחד".
