ישראל וחיזבאללה מעולם לא היו כה קרובות למלחמה מלאה מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006. חילופי המהלומות לא נגמרים ושני הצדדים מגדילים משמעותית את טווחי האש שלהם, והיקפי הנפגעים (בינתיים רק בלבנון, למזלנו) גדלים. כמו בכל זירה אחרת במזרח התיכון, גם פה ארצות הברית היא שחקנית מפתח, גם אם הרבה פחות משפיעה ממה שהתרגלנו אליו בזירות אחרות, בראשן הפלסטינית.
אינטרס האב של ארצות הברית מול לבנון היה ונותר למנוע הסלמה – זה נובע מהרתיעה האמריקנית הבסיסית ממלחמות במזרח התיכון, ולאור היקפי הנזק הפוטנציאלי של מלחמה עם חזבאללה. בתרחיש חמור יותר, עם הצטרפות של שחקנים אחרים בציר השיעי, זו עלולה לגרור גם את ארה"ב עצמה למערכה. אם מוסיפים לכך את החשש מהשלכות אפשריות על שוק האנרגיה העולמי (לאור הסכנה למתקני הגז במזרח הים התיכון), את הדאגה לאזרחים ולעסקים זרים בלבנון (שכמעט ואינם נמצאים בעזה) ואת המשמעויות הפוליטיות – בוודאי פחות מחמישים יום לפני הבחירות – ברור לחלוטין למה בוושינגטון לא רוצים לראות את הזירה מתלקחת עוד יותר.
אבל, בחינה מדוקדקת של הצהרות בכירי ממשל ביידן בשבוע האחרון מגלה סבלנות רבה להחלטה של ירושלים להעלות את הלהבות, אולי אפילו מפתיעה. היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן לא רק הצדיק את חיסול איברהים עקיל, שהיה ממתכנני הפיגוע של חזבאללה נגד בסיס המארינס בביירות (ודם של 241 חיילים אמריקאים על ידיו). במסיבת עיתונאים הוא הדגיש את המוטיבציה הישראלית לתקיפות – לא מדובר באזרחים רנדומליים של לבנון אלא בלוחמי חיזבאללה, ולא מדובר בתקיפה יזומה אלא בתגובה למלחמה שהכריז הארגון על ישראל. גם שר ההגנה אוסטין חזר, בשיחתו עם מקבילו הישראלי גלנט, על זכות ישראל להגן על עצמה ועל המחויבות ל-"פתרון דיפלומטי".
אבל שורת בכירי ממשל אחרים – בראשם הנשיא ביידן וסגנית הנשיא האריס, אבל גם שר החוץ בלינקן והיועץ לביטחון לאומי של האריס פיל גורדון – נמנעו מלהתייחס לאירועים, במה שעשוי להתפרש כחוסר עניין או אפילו הסכמה שבשתיקה. לכאורה אפשר להסביר את השתיקה הזו בעובדה שבארה"ב רק הסתיים סוף השבוע עכשיו, אבל הדבר לא מנע מבכירי ממשל ביידן לצייץ על שורת נושאים אחרים, לרבות בזירה הבינלאומית – מאוקראינה ועד סודאן, מפסגת ה-Quad ועד כמובן אירועי בחירות.
את הסובלנות הזאת אפשר להסביר בכמה דרכים:
ראשית, ברמה הגיאופוליטית, לבנון היא "אופרה אחרת" לעומת הפלסטינים. בשעה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך עם ממדים טריטוריאליים, דמוגרפיים ודתיים ברורים, שנוגע בזכות ההגדרה העצמית של שני העמים, הוא "מלוכלך" מטבעו ובהתאם גם הניסיון הבינלאומי "להסדיר" אותו שואב הרבה יותר תשומת לב (לא סתם הסכסוך הישראלי-פלסטיני מכונה, במקומות מסוימים, "הסכסוך במזרח התיכון"). שתיקה בנוגע אליו יכולה להתפרש כתפיסת צד, ובהתאם לשחוק את היכולת האמריקנית לתווך בין הצדדים (באם ירצו כמובן).
אבל לבנון זה סיפור אחר – אין אזרח לבנוני אחד שחי תחת שליטה ישראלית, וישראל לא מחזיקה בסנטימטר רבוע של אדמה לבנונית. לחיזבאללה לא הייתה שום סיבה לפתוח במלחמה ב-8 באוקטובר, וכעת – לפחות מבחינת הממשל – הוא קוצר את מה שזרע. יש פה גם ממד של הרתעה, ככל שעדיין ניתן לדבר על זו – "כיבוי" מהיר של פעולה להגנה עצמית תיתפס כערעור על זכותה של ישראל להגן על עצמה, מפני אויב מסוכן הרבה יותר מחמאס, ועשויה אף לעודד שחקניות אחרות באזור להסלים.
שנית, בניתוח האמריקני של המזרח התיכון כולו, חזבאללה הוא חלק מהבעיה בהיותו פרוקסי איראני שמערער יציבות. כל מהלומה שתפגע בו היא לטובה – ופה נכנס שוב ה"דם על הידיים" של הארגון – בוודאי לאור מנופי הלחץ המוגבלים של הממשל עליו (כל עוד הממשל לא מעוניין ללחוץ עוד יותר את פטרוניו שבטהראן). לעומת זאת הפלסטינים, ובפרט הסדרה עתידית איתם – בתקווה כחלק מפרויקט גדול שכולל נורמליזציה ישראלית-סעודית, כמו ה-IMEC שאמור לחבר בין הודו, המזרח התיכון ואירופה – אמורים להיות חלק מהפתרון.
הדבר ניכר גם בתגובה של לא מעט מדינות ערביות במרחב, שמיעטו לגנות את ישראל על פעולתה בלבנון: עזה היא סוגיה שכואבת להם הרבה יותר, משיקולים פוליטיים צרים או מדאגה כנה. חזבאללה והאזרחים השיעים בכלל בארץ הארזים חשובים להם כשלג דאשתקד.
שלישית, ניתן להסביר את ההבדל בין הגישות של וושינגטון ללבנון ולעזה ברובד קבלות ההחלטות – בשלושת המבצעים של ישראל ברצועת עזה שקדמו למלחמת חרבות ברזל ("שומר החומות", "עלות השחר", "מגן וחץ"), ממשל ביידן פעל באופן דומה. הוא צמצם את ההתבטאויות הפומביות שלו (מעבר למינימום של "לישראל הזכות להגן על עצמה, עליה להימנע מפגיעה באזרחים") ופעל להגיע להסדרה בערוצים שקטים.
ייתכן שהדבר נובע מהפקת לקחים של ביידן, בלינקן וסאליבן – שלושתם בוגרי ממשל אובמה, כזכור – שראו כיצד פעלתנות היתר של שר החוץ ג'ון קרי עיכבה את היכולת להשיג הפסקת אש במהלך מבצע צוק איתן, לפני עשר שנים. בהחלט אפשרי שהממשל פועל באופן דומה כעת, ומתמקד בדיפלומטיה חשאית (ייתכן יחד עם שותפות נוספות כמו צרפת, סעודיה ואפילו קטאר) מתוך הנחה שהתבטאויות פומביות יקשו עליו לקדם הפסקת אש יותר ממה שיסייעו לכך.
ורביעית, ישנו כמובן הממד הפוליטי – אנחנו בישורת האחרונה של הבחירות לנשיאות, שלמרות ההובלה הקלה של האריס ברוב הסקרים הן עדיין צמודות. אם הרפובליקנים יצליחו לשנות את שיטת הבחירות במדינת נברסקה (אחת משתי המדינות היחידות שמפצלת את חלוקת האלקטורים שלה, במקום להעניק את כולם למועמד שזוכה ברוב הקולות) ובכך להבטיח עוד אלקטור לטראמפ, הם חוסמים את אחד הנתיבים המרכזיים של האריס לבית הלבן. אם תפסיד בג'ורג'יה, אריזונה, נוואדה וצפון קרוליינה אבל תשמור על כל המדינות שביידן ניצח בהן ב-2020 ותבטיח ניצחון בפנסילבניה, מישיגן ו-וויסקונסין, האלקטור הבודד של המחוז השני של נברסקה יקבע האם האריס תהיה האישה הנשיאה הראשונה או שהיא וטראמפ יסיימו בתיקו 269-269, מה שיעביר את ההכרעה לבית הנבחרים (מה שלפי רוב ההערכות יסתיים בשובו של טראמפ לבית הלבן: בתרחיש כזה, לכל משלחת של מדינה לקונגרס יש קול אחד, וההנחה הרווחת היא שיש יותר משלחות עם רוב רפובליקני מאשר דמוקרטי).
בהתאם, ברור לחלוטין למה הממשל רוצה לגדר סיכונים מבחינה פוליטית: הוא כבר נכווה במאי כשהודיע על עיכוב במשלוח נשק לישראל, וחטף 'בקלאש' אכזרי מהקהילה היהודית וממצביעים פרו-ישראלים. הוא נתפס כמי שאינו עומד לצד בעלות בריתו. ייתכן והבין שמחלוקות על שימוש באמצעי לחימה כאלה או אחרים מוטב לנהל מתחת לשולחן ולא מעל גלי האתר. כל אלו הם סיבות מספיק טובות שאת ההתנגדות של הממשל להסלמה בלבנון, בוודאי בתזמון הנוכחי, הוא ישמיע בדלתיים סגורות (אם בכלל).
וישנה כמובן האפשרות שאין כאן החלטה מודעת של מדיניות אלא כורח המציאות – הן הסטת הקשב לזירה הפנימית ולתחרות עם הנשיא לשעבר טראמפ, והן ההבנה שביידן הוא "ברווז צולע" ושהשחקניות באזור, כולל ישראל, לא מתייחסות ברצינות לאזהרותיו, בין היתר כי הוא מסרב להשתמש במנוף הסיוע הביטחוני. קריאה פומבית להפסקת אש או לרגיעה שתיענה בפיצוצים נוספים בביירות ובבקעא רק תנכיח עד כמה לממשל אין יכולת לקדם את היעדים שלו.
