זה כבר לא מובן מאליו שאי אפשר להאשים אם שנלחמת על חיי בנה שהיא עושה פוליטיקה. זה כבר לא מובן מאליו שאי אפשר לומר לבת של חטוף שהיא עושה דרמה. זה כבר לא מובן מאליו שאי אפשר לומר למשפחות חטופים "נניח שסינוואר יבקש תמורת כל חטוף 20 מתושבי העוטף?", כאילו השר סמוטריץ', הוגה השאלה המעוותת, לא יודע שמולו יושבים בני העוטף ששילמו את המחיר הכבד של חיי משפחתם, חבריהם והשכנים בעוטף.
זה כבר לא מובן מאליו שאי אפשר לצעוק על אימא שבנה חטוף, ונלחמת בכל כוחה להחזיר אותו, שהמחאה שלה מחרבת את המדינה. זה כבר לא מובן מאליו שאי אפשר לומר לאח של חטוף "אתה מנצל את המצב של אח שלך". זה כבר לא מובן מאליו שלא אומרים בזלזול וגלגול עיניים לצעירה שבת הדודה שלה חטופה בעזה "נו אני יודעת מה את רוצה להגיד…נו תדברי, אני רגילה..", כאילו אפשר להתרגל.
כולנו צהלנו כשמגישת חדשות אמריקנית פוטרה כשגלגלה את עיניה לירדן, אחותה של רומי גונן שחטופה בעזה. כי ככה זה במקומות אחרים בהם ה"מובן מאליו" עוד עובד. מי שתפקידו לכבד אנשים ולתת להם במה, לא יכול לזלזל בהם. יש לזה מחיר. במקום שבו ה"מובן מאליו" עוד תקין, מגישת טלוויזיה שמגלגלת עיניים מפוטרת. אבל כאן, נבחרי ציבור, שהיו אחראים לשמור על ביטחוננו וכשלו, הם אלו שעכשיו גם מגלגלים עיניים, צועקים, משפילים, נוזפים, ופוגעים בבני המשפחות של מי שהופקר על ידם. לא רק שהם לא מפוטרים, אלא עוד זוכים לתמיכה מהציבור.
ככה זה כשהמובן מאליו כבר לא מובן. מה שהיה אסור, הפך למותר. המצפן המוסרי שלנו נשבר. הלא-נורמלי הפך לנורמלי. מה שהיה מובן מאליו, כבר לא מובן בכלל.
חטופים שחזרו מהשבי סיפרו שאף שר לא התקשר לשמוע אותם, גם לא ראש הממשלה. משפחות של חטופים שנרצחו בשבי לא זכו לביקור ניחומים, אפילו לא לטלפון. ותיקי קיבוץ ניר עוז שנחטפו חיים וחזרו בארונות, זכו להתייחסות של ציוץ ניחומים מראש הממשלה רק אחרי 20 שעות. את נועה ארגמני חיבק נתניהו תוך 4 שעות מאז שדובר צה"ל הודיע על שחרורה.
ועדיין, יהיו מי שיקראו את השורות הללו ולא יראו כאן בעיה. ככה זה כשחיים במדינה שבה הרגילו אותנו שהלא-נורמלי הוא הנורמלי. שמה שאסור – מותר. ששנאה יותר חשובה ממוסר.
גם כשתיגמר המלחמה בעזה, עם ניצחון מוחלט או רק כפסע ממנו, תהיה לנו מלחמה מורכבת לא פחות לנהל כאן. זו תהיה מלחמה על המהות שלנו, על מי שאנחנו, על הערכים שלנו, על מדינה שאסור לה להתקיים בלי מובן מאליו.
