את סדר היום השבוע ובחודש הקרוב היה אמור להכתיב הסיפור על תשעה אחים ואחיות בני פחות מ־12 שנשרפו למוות בסופ"ש שעבר בח'אן יונס – ועל אם המשפחה, רופאה שעובדת בבית החולים וקיבלה אותם חרוכים למוות.
סדר היום לא השתנה. זה היה עוד ריקושט שעף באוויר מפלנטה אחרת וניתז ממערכת ההגנה האקטיבית שעוטפת־אוטמת את החברה הישראלית. בצה"ל טוענים שלא ניתן לקבוע שהילדים נהרגו בתקיפה ישראלית. ובהחלט יכול להיות שצה"ל צודק. הטרגדיה שלנו היא שזה מכבר לא משנה מה קורה באמת.
הסיפור הזה, על רקע הזוועות המאומתות, מתקבל כדיווח אמיתי ומצטרף להר האשמה שמתרומם נגד המדינה, שהיא גם אנחנו. האשמה הבלעדית במצב היא הממשלה – שמציבה לצה"ל בעזה משימה בלתי אפשרית. איך יודעים שהמשימה היא בלתי אפשרית? תחזרו לתחילת הטקסט. כל השאר, מיושבי הקרנות בכל הארץ עד אחרון יושבי בתי הקפה בתל אביב, כולל צה"ל, מחפשים דרכי מילוט מאשמה והתגוננות מול הממשלה.
ואז כצפוי, ואולי מוקדם מהצפוי, צה"ל עולה על בריקדות מול הממשלה. אני בטוח שגם הרמטכ"ל אייל זמיר (שקיבל ביום הכתרתו בטור הזה את העצה להיות גם איש צבא וגם פוליטיקאי) לא חשב שמרגע המינוי לרגע השינוי הוא יתייצב ראש בראש מול ראש הממשלה ועושה דברו המקרקש, שר הביטחון.
הקרב נגד הממשלה חשוב לזהותו ולעוצמתו של צה"ל הרבה יותר מהקרב על עזה, שבו צה"ל מפסיד בכל יום שהוא מתקרב ליעד (לשלוט ב־70% משטח הרצועה). גם אם הבריטון הנסדק והולך יכריז מול טופז לוק כי "מבצע מרכבות גדעון הסתיים ועזה בידינו!", השאלה המתבקשת היא: אז מה? חיל האוויר שולט ברצועה כמעט שנתיים, אז מה?
מדינת ישראל כולה תקועה ברצועה – ושום דבר טוב לא יצא מאותה שליטה באוויר, בים, ביבשה ובדיאטה של תושבי עזה. אלא אם כן עשרות אלפי הרוגים, ובהם אלפי ילדים (למרבה הזוועה והטמטום, יש מי שמתווכח על מספרם) הם הוכחה לשליטה.
בימים האלה מתמרן צבא היבשה על מדגרה של עשרות אלפי צעירים שיחפשו את הנקמה והזהות שלהם. זה יקרה מחר או מחרתיים, במקביל לטיפול הבינלאומי במה שמצטייר כפשעי מלחמה. זו הסיבה לכך שצה"ל נאבק כיום על יכולתו להתחמק מהאחריות הבלעדית על זוועות המלחמה, ולארגן את שדה הקרב הציבורי, הלאומי, הבינלאומי וההיסטורי בסדר הנכון: קודם כל הממשלה כמפקדת הצבא (זה החוק הכתוב), ואחר כך הצבא, שנקלע למלכודת הכמו־דמוקרטית, שהכריחה אותו לבצע פעולות שדגל שחור מתנופף מעליהן. כן כן, האבחנה הזו קצת בעייתית, אבל נכונה. ללא הצבא אין כאן חיים, וללא הממשלה ניתן להתחיל בחיים חדשים ובמסע כפרות ושיקום.
את משפט פושעי המלחמה הזו (שום צדקנות לא תכסה על קיומם) לא צריך לנהל בהאג. את המשפט נגד הממשלה צריכה לנהל מדינת ישראל. גם אם האחריות הלאומית על הפשיעה המלחמתית מוטלת על כל החברה הישראלית. על כל אזרח ואזרחית שפשעי המלחמה התחוללו מול עיניהם ותחת חוטמם, ולא עלה בידם למנוע אותם.
הדרך היחידה ללכת להליך משפטי, תקשורתי וציבורי היא להעמיד לדין (על פי חוק, זוכרים?) כאן, בישראל, את כל חברי ממשלת ישראל כאחראים עליונים. זה לא יקרה, וחבל. אין בישראל תא שיכול להכיל עשרות שרים ושרות. אולי בנייני האומה בירושלים.
ראש חץ מפתיע
בינתיים יש לחברה שהיא חפצת חיים ושחייבת בהפקת לקחים, דרכים אחרות להיפרע מנמלטים מאחריות שמסרבים להקים ועדת חקירה ממלכתית: שיטת אל קאפונה. לזהות ולגבש תיקים אמיתיים שבהם ברורה אחריותם הפלילית של חברי הממשלה בכל הנוגע לפעילות בלתי חוקית. וגם זה לא יקרה, וחבל. נפלנו למלכודת הפתאים שהיא "מחצית העם" ולמלכודת העריצות של הרוב הפרלמנטרי שיבטל את הבחירות.
ראש החץ נגד הממשלה כיום הוא צה"ל. בשלב זה של כיפופי הידיים מגיעה הפצ"רית לכנס לשכת עורכי הדין באילת. התזה שלה היא שיש לצה"ל הכלים שמאפשרים להילחם בחמאס על פי כללי המשחק המשפטיים, בהתאם לדין הבינלאומי. ישראל כ"ץ הודיע לאייל זמיר שהוא אוסר על השתתפותה בדיונים. "עדיף שהפצ"רית תקדיש את זמנה למילוי תפקידה בצה"ל, כולל השלמת הבדיקות בנושאים שהציבור מצפה לגביהם לתשובות, ובמתן סיוע למפקדי וחיילי צה"ל בהפרכת עלילות מבית ומחוץ באשר להתנהלות חיילי צה"ל במלחמה בעזה".
ככה? דו"צ, בתגובה, מחנך את שר הביטחון: "הרמטכ"ל אישר לפני מספר ימים את השתתפותה של הפצ"רית בכנס לשכת עורכי הדין. זאת מתוך החשיבות העליונה שבהסברת המאמצים הנעשים בצה"ל על מנת לשמור על הדין ועל המשפט הבינלאומי. הסברה זו חשובה במיוחד בתקופה שבה צה"ל נדרש להתמודד עם טענות שווא והאשמות כוזבות נגד חיילי צה"ל ולוחמיו".
רצוי לא לפנטז על כך שמפקד חיל האוויר והרמטכ"ל יניחו את המפתחות על שולחן ראש הממשלה. השאלה היא איך השניים האלה מנווטים את התנגדותם למלחמת ההישרדות של בנימין נתניהו והממשלה. האם ייכנעו, ומרחץ הדמים ברצועה יימשך, או שידשדשו את סירובם להמשיך במרחץ הדמים הנוכחי.
בצד ההגנה על צה"ל, בטיעון שקודם כל זו הממשלה – צריך לדבר על תפקוד השב"כ. להבדיל מצה"ל, שהרג טורקי ונח בין המבצעים (בט"ש לא נחשב מלחמה או מבצע), השב"כ לא הפסיק לרגע את הפעילות הלוחמנית התת־קרקעית שלו בדרך מפצצה מתקתקת לפצצה כרעיון.
הגנה על השב"כ היא בהחלט עניין בעייתי מצד מי שיודע שהארגון הזה הוא הפועל השחור והאפל של מנגנון כיבוש דורסני. בזמנו, הרבה לפני המבול הימני־משיחי, כשכוחותינו ניהלו את המלחמה בטרור, היה לי מכר, כמעט חבר (ליודעי ח"ן שזוכרים את ג' מהשב"כ), שהכניס פעם חשוד בריגול לשק חומרי בנייה, שאונקל לתקרה, וחבט בו בידית של מעדר.
לא היה לי ספק שהוא באמת התכוון גם להוציא ממנו הודאה, וגם כך, בום בום, להגיע לשלום. כבר אז עמדו בשב"כ, כמו בצה"ל, עם הסטופר שהיה אמור לתקתק לעבר הסדרים מדיניים. כבר אז היה לפוליטיקאים לו"ז פוליטי. למעט אלו כמו רפי איתן, שכבר ב־1983 ניבא שאנחנו בדרך ל"מאה שנות טרור".
איתן האשים לא רק את הערבים, אלא גם את התרכובת הנפיצה של פלסטינים ויהודים במאבק על גורל ארץ ישראל מהירדן לים. יש לי חשד עמום שכיום הוא היה מצטרף לתנועת המחאה.
