"המזרח התיכון נמצא בנקודת מפנה היסטורית", פותח בלייז מיזטל, סגן נשיא המכון היהודי לביטחון לאומי של אמריקה (JINSA), בראיון מיוחד ל"מעריב". מיזטל, שכיהן בעבר כעמית בכיר במכון המחקר הדסון (מחשובי מכוני המחקר השמרניים בארה"ב-ג'.ט.) ושימש כמנהל התוכנית לביטחון לאומי במרכז למדיניות דו-מפלגתית, הוא חלק מארגון JINSA המקדם את האינטרסים הביטחוניים של ארה"ב במזרח התיכון ומאמין כי ישראל היא השותפה הביטחונית הקריטית ביותר של ארה"ב במאה ה-21.
מאחורי הקלעים של תוכנית טראמפ והמדיניות האמריקאית החדשה
"הגישה של טראמפ מעניינת", אני פותח בשיחה עם מיזטל. "הוא רואה את הכל דרך עדשה של עסקאות ומשא ומתן". "נכון", משיב מיזטל, "אבל הבעיה היא שהוא רואה כל נושא בנפרד. הוא לא מחבר את הנקודות לכדי אסטרטגיה אזורית כוללת. צריך להבין שכל הבעיות מחוברות – עזה, לבנון, הנורמליזציה, והשאלה אם איראן תצליח לשקם את כוחה ואת השלוחים שלה".
"בדיוק כמו שבזמנו בוושינגטון רבים לא חשבו שלנשיא רונלד רייגן יש דוקטרינה מסודרת, עד שצ'רלס קראוטהמר העניק לה שם והגדיר אותה" (במאמרו בטיימס בשנת 1985, " Essay: The Reagan Doctrine), אני מעלה בפני מיזטל, "יתכן שגם היום טראמפ פועל לפי אסטרטגיה שטרם זוהתה, ובעיקר טרם זכתה להגדרה ולשם?".
"אפשר לראות את הקווים המתחברים", משיב מיזטל. "ההצעה לגבי עזה עשויה להיות קשורה לשיחות הנורמליזציה עם סעודיה ולשלב השני של המשא ומתן עם חמאס. טראמפ מגדיר את עצמו כאמן העסקאות".
מסביר כי "אם הוא מתגאה במשהו, זה באסטרטגיה שלו במשא ומתן". עם זאת מיזטל משתף בחוויה שרבים בוושינגטון הבירה מרגישים בה – ספק ובלבול לגבי השאלה: היש לנשיא טראמפ אסטרטגיה כללית ומקיפה (אלא שהיא מאחורי הקלעים, או לחלופין טרם הוגדרה), או שמא מדובר בפתרונות נקודתיים, וחלילה גרוע מכך – יריות מהמותן.
בתגובה לרחשים אלה, אני משמיע בפני מיזטל טיעון הפוך, באמצעות הצבעה על הבדל משמעותי שבין הקדנציה הראשונה של טראמפ לזו הנוכחית. בכהונתו הקודמת, צוותו של טראמפ ואנשי הממשל מטעמו, נהגו בדרך המקובל של כתיבת מסמכים רבים ומפורטים, כמו זה שמעל למאה עמודים ביחס לישראל ופלסטין ("Peace to Prosperty").
עם זאת, הדבר העיקרי שטראמפ הצליח לקדם, הוא דווקא זה שלא נודע לציבור, ולא זכה להיחקר בשלל מכוני מחקר וכנסים אקדמיים – הסכמי אברהם, כדרכו של אברהם, נעשו בצנעה, בשקט, ובעיקר רחוק מתשומת לב הציבור. ייתכן, ולאור חוויה זו, טראמפ עובד בצורה שנראית כאחת שאיננה מסודרת, אך אולי היא זו שדווקא יעילה יותר.
האיום האיראני: "ישראל שוגה" וטראמפ מפספס
"בישראל רווחת התחושה שאיראן הורדה על ברכיה, וחלשה ביותר כעת", אני מציין למיזטל, "איראן חגגה אתמול (שני) את ציון 46 שנים למהפכה האסלאמית, כשעם רצוץ ושבור, אם לא מפגין נגד המשטר", וזוכה לתגובה מבוהלת ומתריעה ממנו.
"זו טעות מסוכנת. איראן נמצאת על סף השגת נשק גרעיני, וחלון ההזדמנויות לטפל באיום הזה הולך ונסגר במהירות", מזהיר מיזטל, ומפרט: "איראן סמוכה וקרובה לסיים את הפרויקט האיראני שלה, ועם בניית המתקן הגרעיני חדש בנתנז, שהוא במקום כה עמוק מתחת לאדמה, כך שאפילו הפצצות החזקות ביותר של ארה"ב לא יוכלו לחדור אליו. איראן רוכשת מטוסי סוחוי-35 מרוסיה, והסנקציות על איראן מהאו"ם פוקעות באוקטובר". גוועלד, עורו ישנים משנתכם, ככל שאכן ישנתם.
הקשר בין חמאס לאיראן הדוק יותר משחושבים, מדגיש מיזטל באמצעות דוגמא טרייה: "הביקור של משלחת חמאס בטהראן השבוע, בעיצומו של משבר החטופים, מדגים את עומק היחסים. איראן לא רק תומכת – היא מכוונת. כשחמאס מודיע על הפסקת שחרור החטופים יום אחרי הביקור בטהראן, זה לא מקרי".
"הטעות הגדולה", מדגיש מיזטל, "היא שטראמפ, כמו רבים אחרים, רואה את איראן רק כבעיה גרעינית. הוא חושב שאם יפתור את זה דיפלומטית, אפשר יהיה לחגוג ולהכריז שהבעיה נפתרה. אבל איראן היא פרויקט אזורי שלם – מלבנון דרך סוריה ועד תימן. גם אם תיפתר בעיית הגרעין, עדיין נצטרך להתמודד עם ההשפעה האיראנית באזור".
הגילוי על המדינה הפלסטינית
מיזטל חושף פרט דרמטי בנוגע למשא ומתן עם סעודיה: "נושא המדינה הפלסטינית לא היה חלק מהשיחות המקוריות סביב נורמליזציה עם ערב הסעודית. ידוע אצלנו כי נושא המדינה הפלסטינית לא היה דרישה סעודית – אלא ממשל ביידן הוא שהכניס את זה למשוואה. ברגע שזה נאמר פומבית, הסעודים כבר לא יכלו להגיד 'אנחנו לא רוצים את זה'".
"לפי הסקרים", הוא מוסיף, "הסיכוי שישראל תקבל מדינה פלסטינית עכשיו שווה לסיכוי שסעודיה תקבל מדינה פלסטינית בשטחה. כשכל צד דורש משהו בלתי אפשרי פוליטית, זה פותח מרחב חדש לפשרה".
המשחק הכפול עם קטאר
"בישראל יש מחלוקת בנושא", אני טוען באזני מיזטל. לפי דיווחים בשבוע שעבר, השר לעניינים אסטרטגיים, רון דרמר, שהתבקש להוביל את צוות המו"מ מול קטאר, סירב בתוקף, במה שנראה כאמירה שהוא לא חפץ בשום קשר איתם. יתרה מזאת, בישראל לא מבינים איך ארה"ב ממשיכה לעבוד בנוחות עם קטאר, אני מעלה בפניו את התמיהה הישראלית, "הרי הם אירחו אנשי חמאס בשבעה באוקטובר", ומיזטל מוסיף "אל-ג'זירה שבבעלות קטארית, אף חוגגת על הריגת חיילים אמריקאים בעיראק".
איך זה מתיישב עם הגישה האמריקאית?" מיזטל חושף את המורכבות: "המציאות היא שעזה, סוריה ולבנון יצטרכו להיבנות מחדש. זה לא יקרה בלי כסף מהמפרץ, כולל מקטאר". הוא מספר כי בעוד בישראל, רואה את קטאר באור שלילי, , "ארה"ב מעריכה את תפקידה. זה חוזר לממשל הקודם, כשטראמפ עזר לסיים את החרם הסעודי-אמירתי על קטאר".
מאבק הכוחות במפרץ
סעודיה וקטאר נמצאות במתח מתמיד על השפעה אזורית. איך ארה"ב מצליחה לתמרן בין שתיהן?
"זה מורכב", משיב מיזטל. "ארה"ב מבינה שהיא צריכה את שתיהן. סעודיה חיונית לייצוב האזור ולבלימת איראן. קטאר חיונית בגלל בסיס חיל האוויר שלה, שהיה קריטי במלחמות עיראק ואפגניסטן, במיוחד כשמדינות מפרץ אחרות סירבו לתת בסיס. הן גם חיוניות כלכלית – בעיקר עכשיו כשצריך לשקם את עזה, סוריה ולבנון".
"זה חוזר לתקופת טראמפ הקודמת", מוסיף מיזטל, "כשהוא עזר לסיים את החרם הסעודי-אמירתי על קטאר. ארה"ב מבינה שהיא צריכה את הכוח הכלכלי של שתיהן, את ההשפעה האזורית של שתיהן, ואת שיתוף הפעולה של שתיהן כדי לייצב את האזור".
המאבק על עתיד האזור
"האזור נמצא בתקופה דרמטית של שינוי", מסביר מיזטל. "יש תחרות עצומה בין השחקנים האזוריים על כוח והשפעה, במקומות שפעם היו בשליטת איראן ועכשיו פתוחים למאבק. מצד אחד יש את המונרכיות הסוניות המתונות כמו האמירויות וסעודיה, ומצד שני את המדינות התומכות באחים המוסלמים כמו טורקיה וקטאר. גם רוסיה וסין עדיין כאן. וכל זה קורה בזמן שאיראן חלשה, אבל עדיין מסוכנת".
המציאות האזורית, לדבריו, מורכבת מקשרים סבוכים: "המצב בעזה, המצב בלבנון, והנורמליזציה – הכל מחובר. בישראל תמיד מדברים על 'ראש התמנון', וזה נכון. השאלה אם איראן תצליח להחזיר את כוחה בכל המקומות האלה, אם תצליח לשקם את השלוחים שלה, וכמובן – אם תשיג נשק גרעיני".
תוכנית טראמפ לתושבי עזה: מעבר לראש נדל"ני והקושי בשיקום
בראיון לפוקס ניוז בתחילת השבוע, כשטראמפ נשאל האם תושבי עזה יוכלו לחזור לעזה לאחר העברתם, נראה הוא ענה בשלילה, הוא שינה בכך את הרעיון שמאחורי התוכנית, אני מעיר למיזטל. "נכון, אבל אנשים בממשל שלו כבר החלו לסגת מהאמירה הזו. זה מדגים את הבעייתיות – עד שלא נראה תוכנית מסודרת, קשה להעריך מה באמת הכוונות. מה שכן, הרעיון הבסיסי שהוא עובד איתו – של העברת אוכלוסייה בזמן סכסוך עד לשיקום – לא שונה ממה שראינו במקומות אחרים".
"כשמסתכלים על שאר העולם", מסביר, "העברת אוכלוסייה בזמן סכסוך עד לשיקום המדינה היא לא דבר חריג. יש ארבע מיליון סורים בטורקיה מזה 13 שנה, שני מיליון אוקראינים בפולין, מיליון סורים בגרמניה".
"האם ההצהרות של טראמפ על פינוי תושבי עזה הן תוכנית אמיתית או טקטיקת משא ומתן?" אני שואל. "זו שאלה מורכבת", משיב מיזטל. "מצד אחד, כפי שדווח בתקשורת מאז ההכרזה בשבוע שעבר, אנשים בממשל טראמפ מדווחים שהנושא לא נדון פנימית. מצד שני, כשטראמפ מדבר על השקעות פרטיות ופיתוח כלכלי, זה חלק מתפיסת עולמו. הוא רואה פתרונות במונחים של עסקאות והשקעות. אבל חשוב להבין – זה לא רק נדל"ן. זו אסטרטגיה להפעיל לחץ על מדינות המפרץ להגדיל את השקעותיהן בשיקום האזור".
"טראמפ מדבר על השקעות פרטיות בעזה", אני מציין, אלא שלדעת מיזנטל, המתבסס על אנליסטים וגורמים מקורבים שהוא מכיר, בפועל הוא מתכנן להסתמך על כספי מדינות המפרץ."זו בדיוק האומנות של העסקה בעיני טראמפ", טוען מיזטל.
"הוא מציג חזון של פיתוח כלכלי פרטי כדי לגרום למדינות המפרץ לפתוח את הארנק ולהשקיע יותר ממה שהן מתכננות. זו טקטיקת משא ומתן קלאסית – להציג אלטרנטיבה כדי להניע את הצד השני לפעולה".
למומחה חשוב גם להזהיר: "התוכנית מ-2005-2006 לעזה – לשים ארגון טרור בשלטון ולתת לקטאר להביא 30 מיליון דולר במזומן כל חודש – נשמעת לי עוד יותר מטורפת. במיוחד כשרואים מה משודר באל-ג'זירה על אמריקה וישראל, ותחת איזה סוג חינוך והשפעה גדלו הילדים שכעת בעזה".
"אחד האתגרים המשמעותיים", מפרט, "יהיה השיקום של האוכלוסייה עצמה. מחצית מתושבי עזה הם מתחת לגיל 18. זה אומר שהם גדלו אך ורק תחת שלטון חמאס, חונכו במערכת החינוך שלו, והושפעו מהאידיאולוגיה שלו. אם אנחנו רציניים לגבי דה-רדיקליזציה, צריך לחשוב טוב-טוב מי יהיה אחראי על בתי הספר והמסגדים בעזה המשוקמת".
"אם ישראל רצינית לגבי תוכנית שתכלול דה-רדיקליזציה בעזה", מזהיר מיזטל, "אני ממש לא הייתי רוצה לראות עתיד שבו בתי ספר ומסגדים מנוהלים על ידי קטאר או טורקיה. אין לי שום ביטחון שהאידיאולוגיה והחזון של האסלאם שהם ילמדו יהפכו את המזרח התיכון לבטוח יותר".
זו, לדבריו, הדילמה האמיתית: "צריך להבין איך לוקחים את הכסף בלי האידיאולוגיה. איך משתמשים במימון בלי לתת להם את ההשפעה שעלולה להרעיל את הכסף הזה".
החזון החסר
"אסור להניח שהמצב הנוכחי יימשך", מזהיר מיזטל. "במזרח התיכון מסוכן להניח שמה שנכון היום יהיה נכון גם מחר. אם יש לקח מהשבעה באוקטובר, הוא שדברים יכולים להשתנות, ובמהירות".
"לכן", הוא מסכם, "אנחנו זקוקים לחזון אזורי חדש שינצל את החולשה הנוכחית של איראן, אבל גם יבנה כוחות ומוסדות חדשים שיבטיחו שאיראן לא תוכל לחזור. איך מוודאים שישראל עובדת עם שותפות הסכמי אברהם כדי לבנות יכולות צבאיות אזוריות? איך מגנים על הים האדום ועל באב אל-מנדב? איך בונים הגנה אווירית משולבת נגד טילים ומל"טים איראניים? אולי אפילו כוח ייצוב שיגן על גבול ירדן ממה שסוריה עלולה להפוך אליו?".
"זה דורש שיתוף פעולה ביטחוני אמיתי – הגנה אווירית משותפת, שיתוף פעולה ימי בים האדום, ואולי אפילו כוח ייצוב שיגן על גבולות ירדן. הנורמליזציה עם סעודיה חשובה, אבל היא צריכה להיות חלק ממהלך רחב יותר. בלי חזון כזה, אנחנו עלולים לפספס הזדמנות היסטורית לעצב מחדש את פני האזור".
אהבתם? מוזמנים לקרוא עוד בנושא, בטקסטים נוספים מאת בלייז מיזטל:
JINSA Report: A Year After 10/7, Is It The Day After Yet?
