צילום:
ספורט 5
הפסגה הגבוהה ביותר לספורטאי (Getty) | צילום:
ספורט 5
ארטיום דולגופיאט, גדול ספורטאי ישראל בכל הזמנים, עומד בפני משימה קשה במיוחד. הוא הישראלי הראשון, והיחיד עד 2028 לפחות, שינסה להגן על מדליית הזהב שלו. גל פרידמן ולינוי אשרם פרשו אחרי אתונה וטוקיו בהתאמה, בזמן שדולגופיאט מגיע למשחקים בפריז כאלוף האולימפי המכהן, האיש שזכה באליפות העולם והפייבוריט למדליית זהב, גם לפי אתרים בינלאומיים גדולים כמו Gracenote.
היו ספורטאים שזכו בזהב אולימפי פעמיים ברציפות. בתרגיל הקרקע בהתעמלות מכשירים זה קרה פעמיים בלבד בעבר, כשניקולי אנדריאנוב הרוסי עשה זאת במינכן ובמונטריאול (1972 ו-1976) וקאי זו הסיני בבייג`ין ובלונדון (2008 ו-2012). מקס וויטלוק, שזכה בתרגיל ב-2016, לא הצליח לקבוע בו את הקריטריון ב-2020, גם בהשפעת הקורונה.
נסיבות חיצוניות כאלה ואחרות משפיעות גם על דולגופיאט, האיש שזכה באליפות העולם בהתעמלות מכשירים ב-7 באוקטובר 2023, כ-12 שעות לאחר הטבח ביישובי הדרום. הישג ספורטיבי בלתי נתפס, שעבר מתחת לרדאר באופן טבעי בהתחשב בנסיבות, וכזה שמייצב אותו כמועמד המוביל לזכייה. גם אם זכה "רק" במדליית הכסף באליפות אירופה האחרונה, אחרי לוק וויטהאוס בן ה-21.
העפלה למשחקים אולימפיים כפייבוריט לזהב היא הישג גדול בפני עצמו, אך במקרה של דולגופיאט הוא מחולק לשניים. הראשון, והגדול שבהם, הוא היכולת של דולגופיאט להישאר תחרותי גם אחרי הזכייה במדליית זהב. מדליית זהב אולימפית היא פסגת השאיפות של כמעט כל ספורטאי באשר הוא, ואם הוא היה מחליט לתלות את בגד הגוף לאחר טוקיו, אף אחד לא היה יכול לבוא אליו בטענות.
פלפס. חווה נפילה (Getty) | צילום:
ספורט 5
הזכייה בזהב משנה חיים של ספורטאי. נווין האריסון, מדליסטית זהב אולימפית בחתירה, אמרה לאחר הזכייה ש"ברגע שזכיתי הפכתי להיות הסיפור של כולם, ולא רק שלי". היא התייעצה בפסיכולוג ספורט לפני שהחליטה לשוב לקיאק ולהתחרות פעם נוספת בפריז 2024, בה תנסה לזכות מחדש בתואר. יחד עם פציעות והקשיים הרלוונטיים לקריירה של כל ספורטאי, זה יכול לטלטל חיים. דולגופיאט, גל פרידמן ולינוי אשרם הם כנראה שלושת הספורטאים הישראלים הגדולים בכל הזמנים ונכנסו להיסטוריה, אבל הם מאוד שונים אחד מהשני. לא סביר שנראה את דולגופיאט המופנם ברוקדים עם כוכבים.
למרות זאת, רמות הציפיות בלתי נתפסות ומשפיעות גם עליו. ראינו את ההשלכות של ההצלחה על הבריאות הנפשית של נאומי אוסקה, סימון ביילס ואדם פיטי. "ספורטאים רבים סובלים מה-Post Olympic Blues", נכתב בכתבה בנושא באתר Wawrick Boar. "הם עלולים להיחשף למעין ריקנות רגשית אחרי אירוע בו הגוף והמוח מגיעים לקצה. כל העולם צופה והענפים משתנים כל הזמן".
הקושי הזה קיים גם מחוץ לספורט האולימפי. ה-NBA ראתה שש אלופות שונות בשש שנים ורק קבוצה אחת זכתה בליגת האלופות פעמיים ברצף מאז 1990. הציפיות משתנות, היריבים משתנים והרעב הפנימי משתנה. השלישי, אולי, זאת הקטגוריה המשמעותית ביותר. היא מורגשת יותר במקרה של ספורט קבוצתי, אבל גם בזה האישי. תראו למשל מה קורה בטניס הנשים, בו ספורטאיות עוברות מאנונימיות כמעט מוחלטת לזכייה בגרנד סלאם ונעלמות כלעומת שבאות.
סקוט גולדמן, פסיכולוג הספורט הראשי של אוניברסיטת מישיגן, אמר ש"האולימפיאדה מוציאה מהאנשים את האוויר. גם פיזית וגם מנטלית. זה כאילו הם יורדים במכה אחת מרכבת הרים שנוסעת ב-360 קמ"ש". השנה, אגב, מדובר במשחקים אולימפיים עם קהל לראשונה מאז 2016, משהו שרק עשוי להגדיל את רמות הלחץ.
על כל ספורטאי זה משפיע באופן אחר. היו אנשים שהתייחסו לחזרה לחיים רגילים כ"דבר שגרתי ומשעמם" אחרי שטיפסו על ההר האולימפי, כפי שצוין ב-Warwick Boar. אדם פיטי, שחיין החזה הטוב בעולם, אמר שהוא הרגיש אבוד אחרי ההצלחה הפתאומית בריו. "הגשמתי את החלום ולא ידעתי מה יקרה אחר מכן. לא מכינים אותך לזה". מייקל פלפס תיאר תחושה דומה.
יכולת הניתוק הזאת, בעצם, מעקרת את שאלת ה"זהב השני" מתוכן. לפני תשעה וחצי חודשים ארטיום דולגופיאט ראה בזמן אמת סרטונים מה-7 באוקטובר, כיבה את הטלפון, נסע לתחרות בעיניים עצומות וזכה באליפות העולם. ליד ההישג הבלתי נתפס הזה, זהב אולימפי מרגיש קטן.
