למרות מחקר ארכיאולוגי ענף במאה השנים האחרונות, בארץ ישראל בפרט ובאיזור הלבנט בכלל לא נמצאו עד היום ציורי מערות מהתקופה הפלאוליתית העליונה. מתקופה זו,, התגלו במערב אירופה התגלו ציורי מערות בשפע מאותה התקופה, שמוגדרת בערך בטווח השנים 50 אלף לפני הספירה עד 12 אלף לפני הספירה.
השאלה מה גרם להבדל היא שאלה מדעית פתוחה, במיוחד לאור הראיות שמצביעות על כך שהתרבות האנושית בלבנט הייתה לא מפותחת לא פחות מזו של מערב אירופה באותו הזמן. במחקר חדש, חוקרים באוניברסיטת תל אביב מציגים הסבר אפשרי, והוא קשור למיני בעלי חיים שנכחדו בלבנט עד אותו זמן – אותם מינים שנפוצים בציורי מערות במערב אירופה.
"התעלומה הזו אופפת את המחקר הארכיאולוגי בישראל כבר 100 שנים", אומר אחד החוקרים האלו, פרופ' רן ברקאי מאוניברסיטת תל אביב. "המערה הפרהיסטורית הראשונה נחפרה בארץ ב-1925, אך למרבה התסכול מאז ועד היום לא נמצא ציור מערות אחד. באזורים אחרים בעולם, כמו בספרד ובצרפת, מצאו מאות ציורי מערות מרהיבים ביופיים, ובארץ – שום דבר.
"גם בארץ יש מערות, ובאותה תקופה ממש של ציורי המערות במערב אירופה, 35,000 עד 30,000 שנה לפני זמננו, חיו בהן בני אדם שלפי כל הנתונים החומריים היו בני אותה תרבות כמו בני האדם שם – התרבות האוריניאקית. הכלים שלהם דומים, האומנות שלהם – למשל החרוזים והתליונים – דומים גם כן. אין ויכוח על כך שלבני האדם שחיו כאן הייתה את היכולת הקוגניטיבית לצייר, הם לא נפלו מהאנשים באירופה".
יתר על כן, בשנים האחרונות נחשפו ראיות לכך שבני האדם בלבנט ובאירופה קיימו קשרים ביניהם. ברקאי: "ראיות ארכיאולוגיות חדשות מראות שלא היה ציר נדידה בכיוון אחד, אלא שבני האדם כאן ושם עמדו בקשרים, נדדו מפה לשם ובחזרה. ובכל זאת שם יש ציורי מערות ופה אין".
במחקר החדש, שפורסם כמאמר מערכת בכתב העת Journal of the Israel Prehistoric Society, צוות החוקרים מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב מציג את הקשר האפשרי בין ציורי המערות לבין תפוצת המינים באזור. צוות החוקרים כולל את פרופ' ברקאי לצד ד"ר אילן דגוני, ד"ר מיקי בן-דור וד"ר יפית קידר.
פרופ' ברקאי: "כדי לפתור את התעלומה צריך קודם לענות על שאלה אחרת: למה בני האדם שם ציירו בכלל על קירות של מערות? זאת שאלה גדולה שיש עליה חילוקי דעות ערים. אנחנו מצדדים בגישה שלפיה ציורי המערות בוצעו במסגרת טקסים שמאניים שנקשרו לשינוי של מצבי תודעה, טקסים שנועדו להעביר מסר לישויות שנמצאות מעבר לקיר המערה, בעולמות התחתונים שהם מקור השפע – ולבקש מהן פתרון להכחדתם של בעלי החיים הגדולים, שבהם היו תלויים בני האדם לקיומם".
פרופ' רן ברקאי. "באירופה משבר ההכחדה הביא לציורי המערות, בארץ הייתה המשכיות" (צילום: אוניברסיטת תל אביב)
לדברי החוקרים, מעט לאחר הגעת האדם המודרני לאירופה החלו להיכחד בעלי החיים הגדולים, ובעיקר הממותות הצמריריות והקרנפים הצמריריים. אלה בעלי חיים גדולים ועתירי שומן, שהאדם הקדמון באירופה ובכל מקום אחר הסתמך עליהם כמקור תזונה עיקרי. הכחדתם גרמה למצוקה, ולאורך שנות הכחדת בעלי החיים הגדולים במערב אירופה בני האדם הקדומים חדרו לעומק המערות וציירו בעלי חיים גדולים על קירות המערות, לרוב במעמקי המערות. ציורי המערות נפסקו פחות או יותר בשלב שבו הושלמה הכחדת בעלי החיים הגדולים באירופה.
"צריך להבין שאת ציורי המערות מוצאים בעומק המערות, מקומות שקשה ואף מסוכן להגיע אליהם", מסביר ברקאי, "אנחנו גם יודעים מחברות ילידיות היום שעומקן של מערות נתפס כמעין שער לעולם התחתון, עולם של שפע ומקור כל הדברים, ולכן נהוג לפנות לישויות מהצד השני בשעת מצוקה – למשל כשיש מחלה או מאבק פנימי.
"אנחנו טוענים שבני האדם באירופה חדרו לעומק המערות וציירו את בעלי החיים ההולכים ונעלמים כדי לבקש מהישויות להשיבם, כדי להדגיש את הצורך ההישרדותי שלהם בציד בעלי החיים הגדולים. בישראל איננו מוצאים ציורים כאלה כי בעלי החיים הגדולים נכחדו מאזורנו לפני הגעת ההומו סאפיינס לכאן. טיפוסים קדומים יותר של אדם כבר הכחידו אותם.
"כשההומו סאפיינס מגיע לישראל, כבר אין פה פילים וקרנפים, והוא נאלץ לצוד בעלי חיים קטנים ומהירים יותר. אך אותם אנשים שהמשיכו לאירופה שוב פגשו בבעלי חיים גדולים – ממותות וקרנפים צמריריים. מבחינתם הם הגיעו לגן עדן. הכחדתם שם הובילה למשבר, והמשבר הביא לציורי המערות. בארץ לא היה משבר בשנים האלה אלא המשכיות, ולכן איננו רואים ציורי מערות כאן. למעשה, ההיפותזה הזאת מחזקת את התזה הכללית שלנו, שלפיה בני האדם הקדומים היו מודעים לתפקיד שהם עצמם שיחקו בהכחדת מקורות המזון שלהם".
