הפסקתי לנשום – מיכל סנונית
“הבוקר בא תמיד” // מאת שיבטה טויו
"כשקראתי את ספר השירים 'הבוקר בא תמיד' מאת שיבטה טויו, הפסקתי לנשום. חבל שלא אני כתבתי אותו, אמרתי מייד לעצמי. שירים הכי פשוטים בעולם המתארים את חיי היום יום, שכמותם מעולם לא קראתי. שיבטה היא משוררת יפנית שספרה התפרסם כשהייתה בת 98, והשירים הכלולים בו נכתבו החל מגיל 92. התאהבתי, קינאתי. חיפשתי את שירה חפר, בעלת הוצאת 'לוקוס', המו"ל של הספר, התקשרתי אליה וקניתי מייד שישה ספרים. אחר כך עוד. מתנה לכל מי שבא לי. תרגם מעולה איתן בולוקן.
"המשוררת היא תופעה חד פעמית. התחילה לכתוב רק בשנות ה-80 המאוחרות של חייה. האריכה ימים עד גיל 102, אבל לא זה מה שחשוב. בכל גיל לכתוב כל כך פשוט, זה כישרון גדול. שירים מסובכים יש המון, שירי אהבה יש עד אין סוף, שירים עם דימויים וסמלים מקובלים לרוב. אבל ככה? כאלה? למה לא אני? אני, שפונקתי, וספרי שירתי וספרי הילדים שלי הצליחו לפלס דרכם לאלפי קוראים בארץ (ובעולם, סליחה על חוסר בצניעות), מוכנה להתחלף עם שיבטה טויו עבור ספר קטנטן ופשוט שהוא פנינה ספרותית שאין בלתה".
מוח פרוע במיוחד – אפרים סידון
“שלושים וחמישה במאי” // מאת אריך קסטנר
“הוא היה ערמומי מאוד, אריך קסטנר. הוא הבין שאם הוא לא יכתוב את ‘שלושים וחמישה במאי’, אני אכתוב אותו. לכן הוא הזדרז וכתב ב-1931 את סיפורם של דני, דודו הרוקח העליז והסוס השחור, העושים את דרכם לים הדרומי.
“כשנתקלתי לראשונה בספר, אני חושב שזה היה בגיל 8, נשאבתי אליו כליל. הכול היה בו, ב’שלושים וחמישה במאי’. הומור סוחף, נונסנס משוגע, דמיון ללא גבולות, סאטירה, שעדיין לא ידעתי מהי בכלל, על מצביאים וגנרלים תאווי קרבות. עתידנות. כדי לכתוב ב-1931 על טלפונים ללא חוטים ומכוניות אוטומטיות, מדרכות נעות ונקניקיות שהופכות בחזרה לפרות עקב תקלה במפעל, נדרש מוח פרוע במיוחד. ובעיקר יש בספר עשיית דין צדק מצד ילדים פגועים בהורים, במורים ובשאר מבוגרים שכל תפקידם הוא להציק ולמרר את חייו של הדור הצעיר מאוד.
“אבל קסטנר הקדים אותי, וחבל. אחרי הכול, לברוא ילדה משובצת, שחור-לבן, כתוצאה מנישואים בין-גזעיים, היה מתאים לי מאוד. וגם לשמוט עציצים על השכן בקומה למטה”.
איך הוא עשה את זה – יובל אברמוביץ’
ספרי מיץ’ אלבום
"מעטים הם הסופרים שגורמים לי למלמל בקול תוך כדי קריאה, לעצור באמצע המשפט ולהביט בתקרה כאילו מישהו שם למעלה יגלה לי איך הוא עשה את זה. הסופר האמריקאי מיץ’ אלבום הוא אחד מהם. כל ספר שלו גורם לי לקנא – לא בעין רעה, יותר בעין כותבת, שמתפעלת מהמינון המדויק של רגש, חוכמה פשוטה, ועם זאת עמוסה בפילוסופיית חיים, וסיפור אנושי קטן שהופך פתאום לאמת גדולה על החיים.
"אלבום הוא מהסופרים הבודדים שגורמים לי לצאת מהבית לחנות הספרים על מנת להשיג בכל פעם את הספר החדש שלו. מ'ימי שלישי עם מורי', דרך 'עוד יום אחד', 'האדם הבא שתפגוש בגן עדן', ועד 'השקרן הקטן', שיצא לאחרונה בהוצאת 'מטר'. כל אחד מהם הוא כמו שיחה עם חבר חכם מדי".
מפלט ביומנים – נורית זרחי
יומני וירג’יניה וולף, רולאן בארת, קתרין מנספילד, אנאיס נין, וולטר בנימין, יורם ברונובסקי ולאה גולדברג
"אחרי תקופה שבה התקשיתי לקרוא, מצאתי מפלט קריאתי ביומנים, בעיקר של אנשים כותבים. אף שאודה, זה לווה בתחושת אי-נחת. ובאמת, מה רלוונטי בעולם הפרטי למלחמה? אולי כדי להקל, הודיתי בפני עצמי שאת המתים, הקרויים בשם המוכחש 'נופלים', שום מאבק לאומי לא יחזיר לחיים. המלחמה הזו היא פתרון כוזב. הידיעה הנוראה האמיתית היא שהמוות הוא תמיד פרטי".
שליחות וחיים – אמילי עמרוסי
“אם אתם קוראים את המילים האלה” בעריכת שלמה קווס ורחלי פלנט־רוזן
"אני לא מפחדת מעולם המתים. זה שני עשורים שאני מראיינת משפחות שכולות. בריסים רטובים מדמעות ובלי למצמץ אני שואלת את השכול על החמצה, על גורל, על אלוהים. להתבונן כך מקרוב במה שנתבע מאיתנו, מהם, היא משימה שכואבת בכל פעם מההתחלה. לא מתרגלים לזה. גם עם המתים עצמם (לא נופלי המלחמה, מתיי "הרגילים") אני מנהלת שיחות ערות, מבקשת בהירות, עד שהם מורידים מסך: אני מפריעה את מנוחתם.
"ואני לא מאלה שבורחים מהמלחמה, מכסים עיניים ואוזניים כדי לא לדעת. הבנים שלי-שלנו נלחמים כדי לנקות את העולם כולו מרוע. זו תביעה נוראית. כמה מאות אלפי צעירים שומרים בגופם על חזית העולם הנאור. אבל בתביעה הזאת יש גם עוצמה: אנחנו יכולים למשימה.
"ובגלל שהמתים אינם מאיימים עליי, והמלחמה אינה מאיינת אותי, אני מתפלאת, כמעט כועסת, שלא אני זאת שחשבה לאסוף את מכתביהם האחרונים, מילותיהם הכתובות האחרונות של הנופלים, מכתבים שמתנשאים הרבה מעל ה'שיח' הנמוך הכללי (אולי בגלל זה קוראים לו שיח. העץ עצמו הוא החייל שהולך אל הקרב).
"מכתבים שיש בהם הומור וכנות, אהבה ואומץ, וסליחה ותודה, ושליחות וחיים, וכל זה בסגנון כחול-לבן נטול פומפוזיות. 'אם אתם קוראים את המילים האלה – המכתבים האחרונים של נופלי חרבות ברזל', שאספו ברגישות וביראה שלמה קווס ורחלי פלנט־רוזן (ספרי 'טובי', הוצאת 'קורן'), היא אסופה שגורמת לנו להתאהב בעם הזה. בילדים של העם הזה.
"זהו ספר כבד מאוד שבו בזמן הופך את הלב לקל: בשגרה לא שמנו לב, אבל מתברר שהלוחמים שלנו (שיחזרו כולם בשלום הביתה!) הם מכרה זהב אנושי. מלחמת חרבות זהב".
מציג את גבולות יכולתי – מירה מגן
“זיכרונות אדריאנוס” // מאת מרגרט יוסנאר
“פגישתי הראשונה עם הספר הזה הסעירה והפנטה אותי. יצירה ספרותית שלעולם אביט בה מלמטה למעלה, מהספרים שמציגים לי את גבולות יכולתי, ובד בבד מדרבנים לשכלל, לשפר ולשאוף גבוה יותר. זהו ספר שמהלך בגדולות ומצייר דיוקן עשיר, עמוק ומסעיר של קיסר נאור ובן תרבות, שתשוקתו לשלטון דמתה לתשוקת האהבה, שאינה מניחה לאוהב לאכול ולישון. ועם זאת, הקיסר שאף להתרחק מהעליונות הקרה של הפילוסוף ומהיהירות המתנשאת של השליט, להביא נאורות לנתיני האימפריה הרומית ולשפר את מצבם.
“ספר שנכתב מתוך פרספקטיבה של זמן ומרחב מאפשר לבני עמנו להתבונן בפרק עגום בהיסטוריה שלנו דרך עיניו של מי שעמד מולנו מעברו האחר של המתרס. הספר מציג מסקנה טרגית בעניין יכולת ההידברות של שתי תרבויות רחוקות, שונות ומנוגדות זו לזו, ומסקנה אקטואלית נוספת: עם לא ימכור לך את חירותו בעבור ביוב, חשמל, מים וכביש. ‘זיכרונות אדריאנוס’ – רומן מופת על קיסר גדול, ולמעשה, רומן עמוק על נפשו המורכבת של האדם”.
סיפור שהוא שירה – רוני סומק
“הנסיך הקטן” // מאת אנטואן דה סנט־אכזופרי
“לפני המון שנים הייתי אסיסטנט של הסופר ס. יזהר, ופעם אחת הוא שאל אותי בשיעור שנקרא ‘איך מגדירים אומנות’ את השאלה הזו: ‘מתי אתה יודע ששיר שלא אתה כתבת הוא שיר מעולה?’. עניתי לו שכשאני קורא שיר, ואני מקנא שלא אני כתבתי אותו. ואז שאלתי אותו: ‘יזהר, מתי אתה יודע שסיפור שלא אתה כתבת הוא מעולה?’, והוא ענה: ‘כשאני קורא, קורא, קורא, מגיע לכמה שורות ואומר: זאת שירה!’.
“כבר מהפעם הראשונה שקראתי את ‘הנסיך הקטן’ הרגשתי שזה הספר שאני הייתי צריך לכתוב. כשקראתי אותו עוד ועוד הבנתי שהדרך היחידה לטפס על האוורסט הזה היא להמציא לו אח. והנה התוצאה:
הנסיך הקטן
אִם הַמָּטוֹס שֶׁל אַנְטוּאַן דֵּה סֵנְט־אֶכְּזוּפֵּרִי
לֹא הָיָה מִתְרַסֵּק
אוּלַי לַנָּסִיךְ הָיָה נוֹלָד אָח.
כָּזֶה שֶׁהָיָה מוֹחֵק פִּנּוּק מִפְּנֵי הַשּׁוֹשַׁנָּה,
מַרְעִיל בְּאֵרוֹת
וּמְלַמֵּד שׁוּעָל שֶׁרַק שָׁם כְּדַאי לִשְׁתּוֹת.
“בּוֹא”, הָיָה מַצִּיעַ לְאָחִיו הַבְּכוֹר, “בּוֹא
נַדְלִיק סִיגַרְיָה מִלַּבָּה שֶׁל הַר גַּעַשׁ,
בּוֹא נַצִּיעַ מִטָּה לְאִשְׁתּוֹ שֶׁל מַדְלִיק הַפָּנָסִים
שֶׁאַף פַּעַם לֹא חוֹזֵר הַבַּיְתָה,
בּוֹא נִקְנָה קַרְטוֹן שֶׁל בּוֹז’וֹלֵה נוּבוֹ כְּדֵי שֶׁהַשִּׁכּוֹר
מֵהַכּוֹכָב הַהוּא יַפְסִיק לְהִשְׁתַּכֵּר
רַק מִקּוֹנְיָאק מְחֻרְבָּן.
בּוֹא וְתַּפְסִיק כְּבָר לִהְיוֹת אַגָּדָה שֶׁכָּל בַּת 16
מְחַכָּה שֶׁתִּהְיֶה הַמֶּלֶךְ הַבּוֹדֵד שֶׁלָּהּ”.
כאב ויופי – שרית ישי לוי
“מאה שנים של בדידות” // מאת גבריאל גרסיה מארקס
"אחד הספרים היפים והמרגשים שקראתי בחיי. ספר פורץ גבולות של מציאות ודמיון, המספר את סיפורה המופלא של משפחה לאורך דורות. כתוב בסגנון פיוטי וקסום שמשלב כאב ויופי. יצירה אדירה ומהפנטת שלכדה אותי מהמילה הראשונה והלכה איתי לאורך זמן גם אחרי שסיימתי לקרוא אותה".
בלי ללטף ובלי להתנצל – מאירה ברנע־גולדברג
“לוטו, טוטו, קסטות יחזקאל" // מאת יערה יעקב
"יש ספרים שמצחיקים אתכם בקול רם ואז משאירים אתכם דוממים לגמרי. זה סיפור על ילדות לא פשוטה, משפחה מורכבת, ושנות ה-80 עם כל הכיעור, הכאב והקסם שלהן. הוא מבוסס על חוויותיה האישיות של הסופרת, שנוגעת בכאב בלי ללטף ובלי להתנצל, אבל גם בלי להפוך אותו לטלנובלה.
"הגיבורה היא ילדה רגישה מאוד, הסביבה שלה לא סלחנית, והקול שמוביל את הסיפור מדויק, כואב ומצחיק באופן שקשה להסביר. חשבתי לעצמי תוך כדי קריאה, 'הלוואי שאני הייתי כותבת את הספר הזה’. כי יש כאן כתיבה מדויקת, אנושית ואמיצה מאוד. ויש כאן בחירה לא לבייש את הילדה שהיית, בעיקר כשהחיים לא פוטוגניים במיוחד.
"זה שיעור חשוב: אסור לנו להתבייש בעבר שלנו, במיוחד לא בחלקים שמעולם לא היו תלויים בנו. אז כן, חבל שאני לא כתבתי את הספר הזה, אבל אני אסירת תודה שהוא נכתב ושהגיע אליי בדיוק כשהייתי צריכה אותו".
הצייתנות והשאפתנות גוברות – ישי שריד
"הקונפורמיסט" // מאת אלברטו מורביה
“ספר קלאסי שנכתב על ידי הסופר האיטלקי אלברטו מורביה ויצא לאור בעברית בתרגומה היפה של עתליה זילבר (בהוצאת ‘פן – ידיעות אחרונות’). איש צעיר, בוגר לימודי פילוסופיה, מתגייס לשירות החשאי בתקופת שלטון העריצות של מוסוליני. מוטלת עליו משימה: לחסל מתנגד משטר שחי בפריז, ושהיה מרצה שלו באוניברסיטה.
“הספר מתאר את המנגנון הנפשי שבו גוברות צייתנות ושאפתנות על שיקולים של מוסר ומצפון, והופכות את הגיבור למשרת נאמן של השלטון הפשיסטי. את הספר הנפלא הזה אני לא יכול לכתוב מחדש, אבל הוא מהדהד בכמה ספרים שכתבתי. בהשפעתו קראתי לספרי האחרון ‘הפאנליסט’ כי גם הוא מספר על אדם שמכר את נשמתו לשטן".
כוחות נפש חזקים ומפחידים – פרופ’ מירון ח. איזקסון
“הרוזן ממונטה כריסטו” // מאת אלכסנדר דיומא
"חבל שאני לא כתבתי את הספר הזה. זה היה ספר הנערות האהוב עליי ביותר וחזרתי לקרוא בו בבגרותי. נדמה לי שה'קנאה' שלי טמונה ביכולת לבנות עלילה מרתקת על רקע היסטורי ממשי בלי שההיסטוריה תתיש את הקוראים ובלי שהעלילה תעוות את ההיסטוריה.
"גיבור הספר, הרוזן השב מהעינויים שנגזרו עליו שלא בצדק, חוזר לגמול רע לרשעים וטוב להגונים. יש בו כוחות נפש חזקים ואפילו מפחידים שרחוקים ממני אבל מרשימים אדם זהיר כמוני. הלוואי שיכולתי להיות שופע עלילות שכזה".
תשוקה שופעת מלב חם – יהושע סובול
״סטאז׳ר – על החיים ועל המוות״ // מאת כרמל שר
"ספרו של כרמל שר 'סטאז׳ר' בהוצאת 'מטר' הכניס אותי לעולם שלא הכרתי מבפנים. זהו עולמו של רופא צעיר, בתחילת דרכו. בכנות חסרת פשרות ובתשוקה שופעת מלב חם, כרמל שר ריתק אותי לימים ובעיקר ללילות שבהם הוא נדרש כסטאז׳ר לשמור על ערנות מוחלטת להפתעות גורליות שמתרחשות בהוויה היום יומית של בית חולים.
בלי הכנה נפשית ובלי ניסיון קודם כרמל נדרש לפתע לערוך פעולות החייאה לאדם שהמוות כבר לופת את ליבו. כשהוא מצליח להדוף את המוות ולהחזיר לאדם את חייו, הוא עצמו, כסטאז׳ר, נשאר ישות נעלמת שאיש מלבדו ומלבד אחות תורנית מזדמנת לא ידע על המאבק ההרואי, שבו עלה בידיו המתלמדות להשיב אדם מעולם המתים לארצות החיים. את העלילה הזאת ורבות דומות לה בעוצמתן מגולל כרמל שר בהומור ובצניעות כובשת בספר הביכורים שלו.
"אילו הייתי כיום בשלב הטירונות של אומנות הרפואה, היה לי חבל שלא כתבתי את הספר הזה, שסחף אותי למסע הקשה והמרתק שכל סטאז׳ר עובר בדרכו להיות רופא".
להנגיש חוכמה עתיקה – סיון רהב־מאיר
"מסילת ישרים למאה ה-21" // מאת הרב חגי לונדין
“התחלתי לקרוא בימים אלה את הספר הזה, וממש התרגשתי, אפילו קצת קינאתי, למרות שהספר מטפל גם במידת הקנאה ומלמד אותנו איך להימנע ממנה. מצד שני, קנאת סופרים תרבה חוכמה.
"העיקרון הגאוני של הרב לונדין בספרו החדש הוא לקחת חוכמה קדושה ועתיקה, בת מאות שנים, את הספר 'מסילת ישרים' שכתב הרמח״ל, רבי משה חיים לוצטו, ספר מוסר יהודי שלא בדיוק נמצא על המדפים בחנויות הספרים, ולחבר פירוש וביאור שמנגיש אותו לימינו, לדור שלנו. יש הרבה מאוד אוצרות כאלה שזקוקים להנגשה. במובן הזה כולנו צריכים שינגישו ויסבירו לנו דברים שאולי פעם היה קל יותר לקרוא וללמוד ולהבין בלי הסבר.
"'מסילת ישרים' מתאר את המדרגות השונות של אדם שרוצה לבנות את האישיות שלו. בסוף אנחנו לוקחים הרבה קורסים בשלל תחומים, אבל כאן יש מעין סדנת קואוצ'ינג עתיקה לבניית הדבר שהוא אולי הכי חשוב – הנשמה שלנו. אני לא רק מקנאה ברב לונדין, אלא מקווה להצטרף בעצמי למגמה הזו ולהנגיש ככה עוד אוצרות מהמורשת שלנו".
האכזריות והאנושיות הנקייה – נעה ידלין
“אהבה אחת” // מאת שרה מסה
“התאהבתי כבר בעמוד הראשון. ככה זה: כשיודעים, יודעים. משהו בחריפות, בנוקבות, אם זו בכלל מילה, באכזריות אפילו, ואולי משהו באנושיות הנקייה, העירומה מקיטש – שבה את ליבי. עורר בי את הקנאה הנעימה שמקנאים בדבר טוב. אחר כך המשכתי וקראתי את ספרה השני של מסה, שתורגם לעברית, ‘משפחה’, וכבר ידעתי: זאת מערכת יחסים לטווח ארוך. לא סטוץ.
“הייתי רוצה לחשוב שהייתי יכולה לכתוב ספר כזה, אבל גם הייתי רוצה לחשוב שלא. שיש דבר מה חד-פעמי, כמו טביעת אצבע, בכל דבר שהוא באמת טוב. כך או כך, הכול בסדר. העיקר שהוא ישנו”.
גם כיפי וגם מסויט – יאיר אגמון
“החלקיקים האלמנטריים” // מאת מישל וולבק
"הספר הראשון שקפץ לי הוא 'החלקיקים האלמנטריים' של מישל וולבק. אני זוכר את עצמי קורא את הספר הזה ומרגיש דברים בעוצמה נורא חזקה בגוף ובלב שלי, ומלא שאלות. זה ממש ספר שנכנס לי ל'אמא של הנשמה' וטלטל אותי במובן הטוב של טלטלה. כלומר, במובן של מה שספרות אמורה לתת, את הבחינה הזאת של המציאות דרך סיפורים בדיוניים של אחרים.
"אני זוכר היטב את המפגש שלי עם הספר, שהוא גם כיפי וגם מסויט, גם פילוסופי וגם פשוט, גם חכם וגם טיפשי, והכול יחד מתערבב. זו בעצם הספרות שאני מחפש ליצור, והלוואי שהייתי כותב ספר בסדר גודל כזה, בעוצמה כזאת ועם חוכמה כזאת".
רוצה להיות אני – חיים באר
הספר שטרם כתבתי
"ישנם ספרים נפלאים, אבל אני רוצה לבחור בספר שלי, שעוד לא כתבתי. אני יכול למנות כמה ספרים באמת נפלאים, למשל 'אורח נטה ללון' של ש"י עגנון, 'אנה קרנינה' של טולסטוי או 'דיוקן האמן כאיש צעיר' של ג'יימס ג'ויס, אבל הם לא הסיפורים שלי. אני אוהב אותם מאוד, אבל אני לא רוצה להיות אף אחד אחר, לא רוצה להיות סופר אחר.
"הייתי שמח אם היה לי כסף, אבל אני לא רוצה להיות עשיר. אני רוצה להיות סופר חשוב, אבל אני רוצה להיות אני. אני עדיין רוצה לכתוב איזשהו ספר שמדמדם בראשי ואני לא מצליח לכתוב. זה ספר שהוא סודי לגמרי. יש ספרים רבים שאני אוהב אותם, מעריץ את כותביהם וקורא אותם שוב ושוב, אבל מה ששלהם – שלהם. אני רוצה את שלי".
הרקמה העדינה – אדיבה גפן
"אלוהי הדברים הקטנים" // מאת רוי ארונדהטי
"גם מקץ שנים אני זוכרת היטב את השבת ההיא שבה צללתי לספר הנהדר הזה, וכשסיימתי לקרוא בו חשבתי כמה הייתי רוצה להיות מי שחתומה עליו, להיות מי שארגה ביד אמן בטוחה את הרקמה העדינה. סיימתי לקרוא אותו ושטופת דמעות התחלתי לקרוא בו שוב.
"בלעתי את הספר הזה בלי אפשרות להתנתק. נכבשתי על ידי סיפור חייהם של גיבורי הספר, שכולם מתוארים ומתנהלים על ידי סופרת מחוננת. מה יש בו, בספר הזה, שעורר בי התרגשות כזאת? הקול המיוחד של הסופרת, המינון המדויק, דרך הכתיבה הלירית ובעיקר גיבוריה. זהו ספר מלא אהבה וכאב, רווי געגועים וחמלה. היא מספרת סיפור עצוב ומרגש בדרך מתוחכמת ואינטליגנטית שמצליחה להימנע מקלישאות ספרותיות. הייתי שותפה לגורל הדמויות. כל הדמויות שסיפור חייהן נגע בי והכאיב, המחיר שהיה על כולן לשלם בגלל נסיבות משפחתיות ואידיאולוגיות מוכתבות ומוטעות.
"לימים ביקרתי באזור מגוריה של רוי ארונדהטי בהודו ונסעתי לביתה. הבית הענק היה סגור ומסוגר שכן המשפחה, כך הסביר לנו השומר, מתגוררת בלונדון. הצצתי מבעד לשער הגדול שסגר על הבית. ניסיתי לראות את הסבתא העיוורת מגששת דרכה בגן הגדול, את אמו היפה מתחמקת ויורדת אל הנהר. בעקבותיהן טיילתי סביב הבית, סיירתי לאורכו של הנהר ובדרך פלא הרגשתי את הדמויות חוזרות ומספרות לי שוב את סיפור חייהן".
