את הסרט מיקי 17 רציתי לראות בעיקר כי את רוברט פטינסון זכרתי עוד מאז "דמדומים". הבמאי, כך הבנתי אחר כך, הוא בונג ג'ון הו, הבמאי של הסרט פרזיטים (אותו לא ראיתי) והסיפור מבוסס על ספר, של אדוארד אשטון, בשם מיקי 7.
הסרט מתרחש בחלל, כשפוליטיקאי שהזכיר לי במידה רבה בהתחלה את אילון מאסק (בשילוב עם טראמפ וביבי), מחליט לעבור עם מספר בני אדם נבחרים ולהתחיל שם עידן אנושי. כוכב הסרט, שחייב כסף למה שנראה כמו השוק השחור, מוכר את גופו למדע ומגיע למשלחת בתור "מתחלף". המשמעות – הוא נשלח לניסויים, מת – ומודפס מחדש בכל פעם. לכן השם – מיקי 17, כי היו לו, ובכן, 17 גרסאות.
אתחיל מהסוף: מדובר בסיפור נחמד, אבל הביצוע – נחמד פחות. רוברט משחק מעולה, הסיפור עצמו גורם לך ממש לחשוב על המניעים שמפעילים שלטון (במיוחד אם מדובר באדם יחיד שעושים ממנו נערץ), והמוח כל הזמן פועל ומשווה וחושב.
אבל, כמו שהשותף שלי שבא איתי אמר – לא ברור אם מדובר בסרט שעושה מעצמו צחוק או שזה פשוט יוצא לו ככה. אם הסרט היה סרט שמוגדר כדרמה, וגם משוחק ככה – אני חושבת שהייתי מצליחה להתחבר יותר, כי מועלות בו שאלות טובות. בין היתר על יחסי הכוחות בין בני אדם או בין קבוצות לבין מה שהם מחשיבים כאויבים. את מי זה משרת? את מי לא? בעצם, זה גם סיפור על הסתרת האמת בשביל מכירת סיפור פוליטי שמשרת אותך, וגורם לאנשים לבחור בך. יש כאן הרמה טובה להנחתה. אבל מאחר והוא היה קומדיה – היה לי קשה להתייחס ברצינות, וכל חלק שהיה טיפה רציני נצבע במעט ציניות – לתחושתי.
רוברט פטינסון, יש לציין – לא מאכזב. המשחק המדהים שלו, והיכולות שלו, שבאות לידי ביטוי פעמיים – פעם אחת בתור סדיסט ופעם שנייה בתור בחור רגיש, שתיהן באותו הזמן כשהוא משחק שני אנשים שונים (תראו בסרט) – מדהימה. היכולת שלו לשחק את שתי הדמויות, לדעתי, גרמה לסרט להשתפר בכמה רמות. יצאתי כשאני מעריכה אותו מאוד.
גם מארק ראפלו, השחקן ששיחק את הדמות המרושעת קנת' מרשל – היה ממש טוב. יודעים כששחקן שמשחק את הרשע הוא בעצם שחקן מעולה, כשהדמות שלו מרגיזה אותך. הוא כל כך הרגיז אותי, וההתנהלות האגוצנטרית שלו כל כך הכאיבה לי בבטן – שהבנתי עד כמה הוא מצוין. לעיתים הרגיש כאילו הוא השקיע, וקרא מעט עיתונות מישראל על נתניהו ושרה, כי הוא ובת הזוג שלו הזכירו לי את פרשת הסיגרים והשמפניות כפי שהיא נצבעה בתקשורת. בחיי, לא יכולתי להתנתק מזה.
החלוקה לחלקים הייתה יפה, ממש רואים את הבחירה של היוצרים. החלק הראשון – עד הרגע שבו מיקי נופל לתוך סדק, מלא בשלג. החלק השני – מהרגע שמופיע הכפיל של מיקי. החלק השלישי – כשהכפיל מת, ועד הסוף. בחירה אומנותית שגם אני כאחת שלא למדה קולנוע יכולה לראות, וגרמה לסקרנות – מה צופן החלק הבא?
גם אם הוא לא היה שותף בהפקה, הקול של כותב הספר נשמע בכל סצנה ביצירה. זו מחמאה לכל אדם יוצר. בלי להכיר אותו, מרגישים את האישיות שלו וההתבטאות שלו דרך הסיפור. הסרט, אם אהיה כנה, חביב – אבל לא יודעת כמה הייתי משקיעה בכרטיס לקולנוע עבורו.
